הסוד של מלסיה -פרק 11

גווין החליטה שאם כבר הצעתי לה, היא תישאר. במשך שבוע היא היתה נכנסת ונעלמת כרצונה. עדיין ניסיתי לחשוב איך אוכל לגעת לטבעת של מלסיה, אך שום רעיון לא עלה לראשי.
הנסיכה כבר הספיקה לחוות שני התקפים, ובשניהם הספקתי לעצור אותה.רעיון מסוים התחיל להתגבש במוחי, אך ייקח זמן עד שאוכל לעשות אותו.
"ממש כיף בחדר שלך," אמרה גווין. היא היתה כל כך שבכלל ששכחתי שהיא היתה שם.
נאנחתי. "את לא חושבת שאת צריכה לחזור לחדרך מידי פעם?" היא שינתה תנוחה על הספה הקטנה והחזיקה את ידיה תחת סנטרה. "אבל יותר כיף לי פה." ענתה.
"בכל אופן, זה כל כך מתאים לך להיות תחת תואר 'אביר'. עכשיו אתה יכול לבקש כל מיני דברים…" אה כן, גם זה. ההכתרה שהיתה לפני כמה ימים היתה עצומה. מאות של אנשים הגיעו בשביל לראות את המלכה מניפה את החרב הכסופה, פעם אחת על כל כתף ומעל ראשי. כשהיא העניקה לי את החרב, מספר אצילים פסעו לעברי והתחילו לדבר איתי. תליון היה תלוי עכשיו על הז'קט שלי, שהיה תלוי בארון.
"כן טוב, אולי בעתיד יהיה לזה שימוש." אמרתי כבדרך אגב והעברתי את ידי בשערי ויצאתי החוצה. אני לא יכול לעבוד כשהיא נמצאת בחדר. אסור לי לקחת סיכון שהיא תראה את הדפים ותחשוד.
יצאתי אל המדרגות האחוריות והתיישבתי. אם אחת המשרתות היתה רואה אותי היא וודאי היתה נאלמת דום ואז מקימה אותי במהרה ומשיגה כיסא, אבל אני מעדיף יותר את הפשטות.
נקודת המבט שקיבלתי היתה עצומה. כל שכבות ההרים ושערי העיר נגלו לעיני. חשבתי אולי לבקש מגווין אם היא תוכל לרדת איתי אל העיר. אני רוצה לראות את העיר, את האנשים, את שדרות השוק הרחבות…
שמעתי שמועות על ממלכת המון, ביתו של המלך ויליאם, על המלוכה הקשה שהיתה שם. מסתבר שאמא של אמבר היתה צריכה להתחתן עם אדוארד, אך בסוף התחתנה עם אחיו.
אביהם – דמיאן – היה נוקשה. הוא היה מכביד על אנשי העיר עד שכמעט מתו כולם.
שושלת מלסיה באמת מחוללת נסים…
דגל הלהבות התנופף ברוח בכבוד. הוא היה מוצב במרכז העיר והיה אפשר לראות אותו מכל כיוון. זה הזכיר לי את הדגל בארמוני.
"הנסיך סיאל, בוא נצא לשיחה קצרה." הפתיע אותי קול מאחורי. המלך עמד שם ומושכות שתי סוסים בידו.

"אני יודע שיש בידך מידע שיכול לעזור לביתי. הייתי רוצה לדעת אותו." עיניו של המלך היו נעוצות קדימה אך כל תנועות גופו והבעת פניו שידרו שהוא מודע למה שקורה סביבו.
זה היה יום טוב לרכיבה. שדות סוורצ'טון שהיו בשטח הארמון היו נוף טוב. השטח שלהם היה כה גדול עד שאפשר ללכת לאיבוד תוך כדי רכיבה. עצי הפרי הבשילו וצבעם היה מגרה.פרחים היו שתולים לאורך כל הדרך וריח מתקתק עלה מהם.
"אתה לא בדיוק יודע מה אתה מבקש." רטנתי קצת. שריר צווארו נמתח מעט. סירוב למלך, חשבתי. רק אל תשכח שהוא לא אביך. הוא המשיך להביט קדימה את קולו היה טעון.
"אני יודע שאתה יודע את הסיפור המלא. אני יודע מה ההמשך. השרשרת שאתה עונד, יש לה תא פנימי. אתה שומר בפנים תמונה של משפחתך וטבעת. הטבעת הזו היא החצי השני של הנכס של הארמון הזה.
אני יודע שאתה מודע לסכנה שבלענוד אותה. על פי המבט שלך, אתה מפחד שזה יתפוס גם אותך, הרי אתה יודע שזה כבר תפס את… אה." קולו נדם והוא עצר את סוסו. הוא הרים את ראשו והביט בי.
"אתה…" הוא שאל.
"כן," השפלתי את ראשי. "ואני אעשה הכל כדי להגן עליה." משכתי קלות במושכות והמשכתי בדהירה קדימה.