הסוד של מלסיה -פרק עשרים ותשע חלק ב'
אחרי השיחה הכושלת עם אבי חזרתי אל חדרי. נעמדתי ליד החלון. "כדי שאחזור למלסיה, נכון? השהות כאן רק תמשיך להעיק על מצבי." הנער-השליח עמד מאחוריי במרחק מה והנהן בראשו בהיסוס, כאילו חושש שמא הוא מצביע על התשובה הלא נכונה. נער מסכן, הוא וודאי לא מבין מה נסיך מבולבל כמוני רוצה ממנו, ולמה אני לוקח אותו איתי לכל מקום, כשאני פשוט יכול לבחור משרת שילווה אותי. "אתה יודע, לפעמים אני שונא את חיי כנסיך, אך כשאני מנסה לדמיין את חיי האדם פשוט אני לא רואה את עצמי שורד. חיים אחרים נראים לי כה שונים וקשים… האם היית רוצה להיות נסיך, ג'ף?" הוא גמגם את תשובתו, מופתע מכך שאני מכיר את שמו. "האמת שלא אדוני, אני שמח לשרת נסיך כמוך." הבעת הערצה נצצה בעיניו. "אתה אדם טוב ג'ף, ממלכת פאנדום היא מקום טוב רק בגלל אנשים כמוך." הוא השפיל את ראשו וחייך בביישנות.
החלפתי מהר אל בגדי הנסיעות שלי. כשראה שוב את גווין היום, האם הרגיש דבר נוסף חוץ מהחמצה ובדידות?
פתחתי את השידה ושלפתי משם את המכתב הקטן שהכנתי. כבר אמרתי לנלה שתמסור לה אותו בשמי, אך רק בזמן המתאים.
"ומתי זה יהיה בדיוק?" היא שאלה. חייכתי לעברה בעצב. "אל דאגה, את תדעי מתי."
"ג'ף, אם אני לא אחזור יום אחד, האם אתה תהיה… עצוב? אני מתכוון, האם תגעגע אליי?" הייתי מופתע מדבריי בעצמי. ג'ף הביט בי מזועזע וטלטל אותי בפראות. "אל מה אתה מדבר אדוני? אתה לא הולך למות! אתה לא יכול להשאיר את המלך והמלכה לבדם!" הוא כרע על ברכיו והתחנן, כמעט בדמעות. "תגיד לי שאתה אינך מתכוון לכך, תגיד לי!" ירדתי לאט על ברכיי והרמתי את ראשו בידי. "הכח יהיה בסדר ג'ף. קדימה, אשמח אם תוכל ללוות אותי חזרה למלסיה. אני מתחתן עוד יומיים!" ניסיתי להקרין אווירה שמחה שתעודד אותו. הוא קם על רגליו והחווה בידו אל הדלת. "אדוני, אני חייב לשאול, לאחר שתתחתן עם נסיכת מלסיה, איכן תמלוך? כלומר, וודאי לא תבנו ארמון חדש…"
הרהרתי בדבריו. "אני הנסיך היחיד בפאנדום והיא הנסיכה היחידה במלסיה, אני מניח שלפי שעה היא תעבור לגור איתנו, שכן הוריי מבוגרים יותר ומצבם לא הכי טוב, אך אני לא ממש יודע." העברתי את ידי בשערי במבוכה. לא ממש חשבתי מה יקרה אחר כך, אחרי הכל שום דבר לא ממש הולך להשתנות. אני אמות ואשאיר את פאנדום ללא יורש, והיא תישאר במלסיה, אלמנה.
כשהגענו לבסוף חזרה למלסיה ג'ף עזר לי להתגנב אל תוך הארמון מבלי שיבחינו בנו. מסתבר שכבר יצא לו להעביר מסרים אל הארמון הזה אז הוא מכיר את המעברים הסודיים. "בלש טוב…" מלמלתי לעצמי.
הוא חייך בהתנצלות כשהראה לי איך אפשר לפרוץ בקלות אל תוך חדרי ואז הניד בראשו לאחור באי נוחות. "אני מבין, אתה משוחרר, ותודה רבה על העזרה שלך."
"הכל בשבילך אדוני." אמר ונעלם.
נכנסתי פנימה וסגרתי את החלון מאחוריי. כל מה שאני צריך עכשיו זה מקלחת טובה, ואז אוכל לפגוש את גווין.
המים זרמו מאחוריי כשהסרתי את חולצתי מעליי. בשנייה הראשונה לא הרגשתי בדבר אך כעבור כמה דקות סחרחורת התחילה להשתלט עליי. הבטתי הצידה. שרשרת הטבעת נתפסה בחולצתי, שהיתה עכשיו על הרצפה. התכופפתי, שולח את ידי לעברה, אך היא רק החליקה רחוק יותר. ליבי התחיל לפעום חזק ומהר כשסוף סוף ידי הצליחו לתפוס מעט מחוט השרשרת. בדיוק כשבאתי להשחיל אותה חזרה לצווארי, שדה ראייתי התמלא שחור.
*
הייתי בחדר חשוך. שלושת נשות הטבעת עמדו מעליי והביטו בי בציפייה, כאילו חיכו לי.
"מה אני עושה כאן?" שאלתי, מכוון את שאלתי אל ניורה. היא הרימה את עיניה -שהיו עכשיו אדומות- ולחשה. "אתה יודע את גורלך, וזו הפעם האחרונה שתוכל לדבר איתנו. בוא איתנו, ונראה לך משהו שאולי תרצה לדעת." הויא הושיטה את ידה אך אני כבר ידעתי שלא אוכל לתפוס בה, הרי היא רק רוח ותו לא.
היא הובילה אותי אל שולחן שעליו היה מונח כדור בדולח שקוף ומבריק. על קצה הכדור היתה מונחת טבעת, הטבעת שלי. "מה?…" התחלתי לשאול אך היא עצרה אותי.
"תסתכל, תסתכל אל תוך הטבעת ותגיד לי מה אתה רואה." היא לחשה באוזני. עשיתי כפי שהיא הורתה לי ולפתע כל מיני מראות התחילו לרוץ לפניי, או שזה היה בעצם במוחי.
"נו, מה אתה רואה?" שאלה וליטפה את לחיי.
"אני, אני רואה מישהו, איש. הוא שוכב על מיטה לבנה, כמו מיטות של בית חולים." עניתי. הערפול סביב התמונה עדיין לא התבהר לגמרי, אך היה מספיק אור כדי לראות.
"הפנים שלו, אתה רואה את הפנים שלו?" המשיכה לשאול. צמצמתי את עיני. "לא, הוא חובש מסכה שחורה על פניו, מסכה יפהפייה עם עיגולים קטנים בלבן. לא רגע, אלו שעונים. אלו שעונים מעוגלים."
"ומה עוד אתה רואה?"
"אישה. היא יושבת לידו ו… אני חושב שהיא בוכה. הוא בטח בעלה או אחיה או מישהו קרוב אליה שנפטר." משום מה נמלאתי רחמים על האישה. זה רק גרם לי לתהות עם גווין גם תבכה עליי ככה.
"אתה רוצה לדעת את האמת?" לחשה באוזני האישה השנייה. הרגשתי איך גופי קופא במקומו. האם אני רוצה לדעת מי האיש…?
"תביט." המילה הבודדה שלחה החזירה אותי אל השולחן ואל התמונה הזזה. האישה רכנה קרוב אל פניו של האיש ונשקה לשפתיו. היא ניסתה לומר משהו אך קולה לא נשמע מבעד לבכייה.
כשהיא התרחקה מהאיש פניו היו ברורות יותר.
רכנתי קרוב יותר אל הטבעת וצמצמתי את עיני, ואז נעתקה נשמתי.
זה היה אני.
תגובות (2)
מהמם!!! *-*
אההההההההההה רק עכשיו קראתי את הפרק יואו זה כזה אדיר הקטע של הסוף אההההההההההההההה
הוא הולך למות??ידעתי!(סתם לא זה היה חתיכת הפתעה) בבקשה שהוא לא ימות ספיר בבקשה תרחמי עליו ~*~*~*~*~*~**~*~**~*~*~*~*~*