הסוד של מלסיה -פרק 23

קמתי מסוחרר מעט. זיכרונות מלילה שעבר עדיין היו בראשי. קצוות שפתיי התעקלו לחיוך קטן. מתחת לסדין לידי נמצאת גווין, וממש אתמול הבנתי שהיא כל מה שאני צריך.
ראשה הציץ מעט מתחת לשמיכה. הבטתי בפניה הישנות. היא היתה כל כך שלווה ויפה, שאני יכול להביט בה לנצח.
עברתי את ידי על לחיה, עובר לסנטרה ומבריש מעט את שפתיה. היא זזה מעט.
קירבתי את שפתי אל שפתיה של גווין. הכל הרגיש לי כמו באחד הסיפורים שאבי היה מקריא לי בילדותי. אני הייתי הנסיך והיא הנסיכה, וברגע שאנשק אותה היא תתעורר…
"בוקר טוב," מלמלתי לעברה. עיניה רפרפו והתמקדו בי בישנוניות. היא מלמלה "בוקר טוב" לעברי בעוד אני מגחך לי. היא עדיין חצי ישנה.
ברגע שהיא פקחה את עיניה סומק עז הציף את פניה והיא מיהרה לנסות להסתתר תחת השמיכה, מה שלא כל כך עבד לה, כי אני הספקתי לתפוס בקצה ולמשוך אותו מעלה, חושף את כולה לפניי.
"תחזיר לי את השמיכה," היא אמרה במהירות, מנסה שוב ושוב למשוך אותה מטה ולהגן על גופה.
"אני לא אוכל אותך," לחשתי באוזנה, קרוב עד שהרגשתי את פעימותיה מאיצות. "לא עכשיו, בכל אופן." נישקתי אותה בעדינות, נסחף מעט, ואז שחררתי אותה. היא הביטה בי בשאלה. "יש לי פגישה עם אדוארד, מצטער, אני לא אוכל להיות איתך בשעות הקרובות. אני אקרא לאחת המשרתות ואומר לה שהתעוררת. אמסור לה גם שתביא לך ארוחת בוקר לכאן, אז תישארי בחדר, בסדר?" אמרתי, יודע שלמרות ההנהון שלה היא תהייה חייבת להפר את דבריי ולצאת. "ואם כבר את יוצאת, שלא תעזי ללבוש את השמלה האדומה הזו, במיוחד לא בנוכחות אחרים…" הזהרתי אותה, ואז הבנתי כמה נבוך וקנאי יצאתי. היא הפריחה נשיקה באוויר לכיווני והתכרבלה סביב השמיכה, ממשיכה לנמנם מעט.
התלבשתי בחדר – כי ברצינות, זה כבר לא כזה משנה עכשיו – ועברתי לחדר האמבטיה, מנקה ושוטף את פניי.
יצאתי מהחדר ועשיתי את דרכי אל המטבחים, שולח את אחת המשרתות אל גווין. היא הביטה בי בריכוז במשך כמה שניות ואז חייכה. "אין בעיה אדוני, שהיה לך יום טוב אדוני," היא אמרה לי והלכה, מצחקקת ומנפנפת בידיה סביב לחייה כנבוכה. אמרתי משהו?
פניתי אל חדר הכס. השומרים הכניסו אותי פנימה וסגרו את דלת הפאר גדולה מאחוריי. התקדמתי בצעדים איטיים, כורע קלות לפני מלך המלון. "קום לך, אחי," אמר לי בכבוד הנהוג. בזמן שהוסמכתי עברתי מממלכה לממלכה ולמדתי את תארי הכבוד המשתנים. במלסיה המלך קרא לי 'בני' – שכן קרבתי אל ביתו הפכה אותי לבן משפחה; בהמלון המלך קרא לי 'אחי' אני מניח שזה גם עקב קרבתי לגווין, שהיא ביתם של אמבר וויליאם, שהוא אחיו.
"אתה יודע, אני גם דואג לשלומה של גווין." הוא התחיל לומר, עיניו מביטות על כל מיני מקומות שונים בחדר. "הממלכות מתחילות לדבר, אתה יודע, המלכה היפהפייה של מלסיה נופלת לרגלי מחלה עתיקה, ופתאום אחריה גם ביתה, זה קצת מעורר חשד, במיוחד כשהם מסתירים זאת בכזו הפגנתיות. הרופאים אומרים שהם אינם מזהים את המחלה, הגוף נקי מחיידקים או תופעות כלשהן, אך רואים בבירור שמשהו משפיע." הוא קם מכיסאו והתקדם לעברי. צעדיו כמעט ולא נשמעו בחדר למרות השקט במוחלט ששרר. הוא הניח את ידיו על כתפיי והביט ישירות בעיני. "אומר לך את האמת, כשקיבלתי את המכתב ממך רציתי לסרב. ארמון המלון עבר רבות כך שיש סודות בכל סדק-קיר שתמצא, בכל תמונה בלויה ישנה, בכל חפץ." הוא הקשיח את הבעתו ולרגע עברה בי מחשבה שמא הוא עומד לזרוק אותי מין הארמון. "אך שמעתי עלייך מאחי," הוא המשיך. "כך שאני מניח שזה בסדר. אני סומך עלייך, אחי." חיוך זעיר ובלתי נשלט עלה על פניי. "אני מעריך זאת, באמת," השבתי לו בכנות. "והסר דאגה, אני איני מתכוון להשחית או לגעת בדבר מה לפני שאיידע אותך קודם." הוא צחק, צחוק אמיתי וחופשי, והביט בי בחיוך. הריכוז בפניו הזכיר לי את הבעתה של המשרתת. "אתה אדם טוב, אתה תגן על נסיכת מלסיה." אמר בפתאומיות.
"אני… טוב, אני מניח שאתה צודק." גמגמתי. הוא עטף אותי בחיבוק גיבורים ולחש "תיזהר מהמשרתות, הן יזהו בקלות את ההבעה שבעיניך." משום מה קולו היה מלא שובבות עד שזה גרם לי לתהות אם המשרתת מקודם הביטה בי כך כי היא הבחינה בזה, כלומר, אם היא ניחשה את מעשיי מאתמול…
הו ויפי, עוד ארמון שבו המשרתות הן המכשול הראשון.