הסוד- פרק 1

״רייסי! בואי כבר!״ קראה לינדה, המלכה. ״אני כבר באה!״ ענתה לה רייסי, שהייתה עסוקה בציור החלום שבו היא מגלה שהיא מאומצת. ״זה היה חלום יפה״ חשבה לעצמה. ״לא כבר- עכשיו! אני ממהרת! יש מסיבה למשפחת דלדני, הדודים של אביך, וא ס ו ר לי לאחר!!״ קראה לינדה בקול נרגז. ״מסיבה? אמא רוצה שאבוא איתה למסיבה? אולי היא בכל זאת אוהבת אותי!״ חשבה רייסי ומיהרה לבוא לדלת היציאה. אבל אימה לא הייתה שם. ״אמא? איפה את?״ ״במטבח! ושלא תעיזי לקרוא לי אמא, זה מחליא אותי!״ ענתה לינדה. רייסי מיהרה למטבח ושוכנעה את עצמה שלא שמעה טוב. ״מה אמרת לי קודם?״ שאלה בתמימות את אימה שריחרחה פשטידה מתבנית כסף. ״אמרתי לך לא לקרוא לי אמא כי זה מ ח ל י א אותי!״ אמרה לינדה בחוסר רחמנות משווע. ״אה, ולמה קראת לי?״ שאלה רייסי בתקווה. ״זו הפשטידה שאני מתכננת לקחת למסיבה, אבל יש לה ריח מוזר, תטעמי רגע אם היא מקולקלת״ ציוותה לינדה לרייסי בקול רגיל כאילו היא שואלת מה מזג האוויר. אבל לרייסי זה לא היה משונה, היא תמיד טעמה ממאכלים מקולקלים או שנראו מקולקלים בשביל אימה, ואז הייתה שוכבת שבוע במיטה ומקיאה את נשמתה ללא כל התייחסות מצד המלכה. ״מיד״ הושיטה רייסי את אצבעה לתוך הפשטידה ומיד חטפה מכות בידה. ״ככה לימדתי אותך?!״ שאלה לינדה בעצבנות, אבל היה נראה שהיא נהנית. האמת, חשבה רייסי, שהמילה ׳לימדתי׳ היא מילה שיכולה להטעות כשלינדה משתמשת בה. אלא אם אתם מייחסים למילה זו צעקות, מכות, וזמן ממושך של בכי ורעב בחדר נעול.
אבל לרייסי לא היה מה לעשות, כי לא רצתה לעבור חוויות אלו פעם נוספת ולכן הכניעה את עצמה וענתה ״לא״ לינדה חייכה חיוך מנצח ושאלה ״ואיך כן לימדתי אותך?״ היא ביטאה את המילה ׳לימדתי׳ עם דגש כל כך מקניט שרייסי נלחמה בדחף לצעוק עליה ולברוח לחדר. אבל לא, אסור לה. ״עם מזלג״ היא מילמלה ודמעותיה זלגו לפני שהספיקה להסוותן ״איך? לא שמעתי!״ התגרתה בה לינדה ״עם מזלג!!!!!!!!!!״ צעקה רייסי והעיפה את הפשטידה על שמלת הערב המהודרת של לינדה. ״את הולכת לחטוף!!!!״ קראה לינדה בעצבנות ורדפה אחרי רייסי עד לחדרה. רייסי נעלה את הדלת ונשכבה על המיטה בבכי עז. ״עדיף לך ככה! כי אם היית פה אז מזמן כבר לא היית נשארת יפה וטובה כמו שאת!״ קראה לינדה מבעד לדלת. ורייסי המשיכה לבכות, כי ידעה שבשבועות הקרובים היא לא תזכה לאכול.