הסוד #פרק 13

אםם קודם כל, אני מקיימת את הבטחתי, והינה יום ראשון, ואני יושבת וכותבת.
חוץ מזה, שיניתי את זה מ'ספורי אימה' ל'ספורים בהמשכים' כי לקרוא לדבר הזה שיוצא לי כאן אימה, זו עבירה על החוק.

גם היום החלטתי להישאר בבית, הייתי צריכה להרגע איכשהו אחרי כל הקטע עם קלין.
היתה לי תחושת בדידות נוראית, כי אמא בעבודה ואני בבית, כי קלין עזב,
כי עכשיו כשכריסטי, החברה הכי טובה שלי ורוני, החבר הכי טוב שלי זוג, הם שוכחים ממני לגמריי, ואפשוט אין לי כוח לידידים או חברות שלא דיברתי איתן מזמן.

אז פשוט ישבתי לי מול המחשב עוברת על רשימת אנשי קשר בסקייפ, והופתעתי לראות שג'ס,
הבחור שעצר אותי מלעשות משהו שאולי אפילו לא היה לי אומץ אליו ושיפר את הרגשתי, מחובר.
אז דיברנו לנו בצ'אט, בלי מצלמה, רמקולים, או כל דבר אחר שעלול להסגיר את זה שאני עצובה.
להפתעתי, הוא הצליח לשפר את ההרגשה שלי שוב.

בצהריים הלכתי למקרר בתיקווה למצוא משהו טעים לאכול, כשפתאום שמעתי צליל של משהו נופל, לא סתם משהו קטן, משהו גדול, שהשמיע הרבה רעש.
מיהרתי לבדוק בסלון, כלום, בחדר של אמא, כלום, ובמקום לבדוק בשאר החדרים הקרובים יותר, רצתי לחדר המרוחק שלי וראיתי את הארון על הריצפה.
'מה לאזעזל קורה כאן?!' חשבתי, ושמעתי את הקול של הדוכס "עוד תגלי".
נבהלתי, גם שולחן כתיבה נפל, וכל מה שהיה עליו התפזר ברחביי החדר, אבל מה שהיה מוזר, זה שלא ראיתי בסביבה אף רוח שיכולה לגרום לזה!
ברחתי מהחדר, וכשרצתי הרגשתי יותר ויותר קור, מה שהלחיץ אותי כי כבר התרגלתי לקור של רוחות, אז לא הבנתי למה שוב כל כך קר לי.
הגעתי למטבח וכמו טיפשה סגרתי את הדלת מימנו, למרות שידעתי מצויין שרוחות עוברות דרך קירות, דלות ו..מקסימום יפילו את הדלת, אבל הייתי צריכה שמשהו ייתן לי תחושת ביטחון קטנה ביותר.

זה באמת לא היה צפוי, שבמשך השעה-בערך שישבתי במטבח, שום דבר לא קרה, וגם כשיצאתי מימנו, הכל היה שקט.
"הא," נאנחתי, "מה קרה הפעם…?" שאלתי את האוויר, למרות שידעתי למי כיוונתי את השאלה.
שמעתי רק ציחקוקים, 'אני אמורה לקלוט לבד?!' חשבתי, "כן" שמעתי שוב את קולו של הדוכס.
"אז עד שאני אבין, עשו טובה, תנו לי מנוחה, אני חושבת שיהיה לנכון אם גם אתם תיתאבלו קצת על קלין, שהיה רוח, אחד מכם" אמרתי וחשבתי 'למרות שהוא היה הרבה יותר טוב.'
הייתה רק שתיקה.
'נהדר' חשבתי ו הלכתי שוב למטבח, המקום המוגן שלי עם הגלידה שמצאתי.

אבל היה מוקדם מדי להרגע, בערב, כשאמא הגיעה, לא יכלתי להתרכז במילה ממה שהיא אומרת, כי הרוחות הציקו לי וצחקו וקיללו אל תוך אוזניי, כמו פעם, כשעוד לא ידעתי על קיומן בוודאות, ועל כך שאני נבחרי להבין אותן.
'איזו בחירה גרועה, אני הכי גרועה בזה, והלוואי שמישהו אחר היה נבחר.'
'ואולי כל אחת מהרוחות כאן הייתה פעם אדם שנבחר להבין רוחות, וזה לא קשור באדם אלא בכך שהוא גר בבית המוזר הזה? אבל אז גם אמא הייתה רואה אותן…' חשבתי לי, "ניחשת כמעט נכון" שמעתי את קולו המשועשע של הדוכס.
"תגיד לי מה אתה רוצה?! אולי תעזבו אותי כולכם וזהו?!" אמרתי בעצבנות, אבל בשקט, כך שאמי לא תשמע, או תחשוב שסתם מילמלתי משהו.
"אני רוצה שתישכחי ממה שראית אתמול." הוא אמר, הפעם בקול רציני.
'מה ראיתי אתמול?!' חשבתי, ופתאום הבנתי.
"מקור החולשה שלכם?" אמרתי בליגלוג, "אל תיקראי לו ככה!" הדוכס אמר בעצבנות, מה ששיפר את הרגשתי, "זה פשוט דבר לא רצוי, את, כמובן, יכולה לאיים עלינו עם התיבה, ויכולה לשכוח מימנה ולהתחבר איתנו, הריי קצת בודד לך בזמן האחרון, וכבר התחברת עם אליזבת, ששאגב, תמיד מגנה עלייך." הוא אמר וקולו שוב נרגע.
"בסדר" אמרתי, וחשבתי 'בנתיים'.