הסודות של הולמס – פרק 1: התחלה

*הערה – אם לא קראתם את ההקדמה אז תיקראו אותה לפני הפרק*

בשעה שש ארבעים וחמש אני וג׳ולייט התיישבנו לאכול בשולחן המטבח. הכוונה שלה ב׳להכין ארוחת ערב׳ הייתה למעשה לחמם פיצה קפואה בתנור. ״מחר נאכל בחוץ,״ היא אמרה. ״תוכלי לבחור איזו מסעדה בעיר שתרצי.״
הערכתי את הנדיבות שלה. בזמן שאכלנו בשתיקה והשחלנו מילה פה ושם בניסיונות כושלים להפר את הדממה המביכה, הספקתי להסתכל עליה יותר מקרוב. היו לה שקיות עיניים גדולות ונפוחות, שהסתירה עם איפור כבד, כנראה מחוסר שינה של כבר מספר לילות ברצף. שמתי לב שהשיער הבלונדיני שלה תמיד היה מסורק לאחור במראה נקי ומהודק. רוב הבגדים שלה נראו אותו דבר – חליפות רישמיות ומכנסיים מחוייטים. במראה כולל היא לא הייתה עמוקה במיוחד, בסך הכל רווקה שעדיין לא מצאה את האחד בשבילה וכנראה גם לא מתאמצת למצואו.
חיבבתי אותה באותו הרגע, אישה פשוטה, רגועה, מלאה עד מעל הראש בעבודה שלה, מפעל חייה.
״פיטר ביקש ממני להכין אותך למחר.״ היא כחכחה בגרונה, זרקה את שאריות הפיצה שלה לפח והביאה קופסת גלידה מהמקפיא ושתי כפיות. ״זה היום הגדול שלך ואת צריכה להוכיח את עצמך.״
נטלתי לעצמי את כפית הגלידה ורכנתי לעברה. ״יערכו לך מבחנים,״ היא המשיכה, ואז השתתקה.
״הם ירצו לבדוק את כוח הסבל שלך, את הכישורים שלך לבצע הוראה מפורשת ויותר מהכל, לפענח מקרים מנתונים וראיות קיימים. הם יבקשו ממך לבנות ציר זמן, לערוך רשימת חשודים. הם יתנו לך תדריך קצר לפני שכל זה מתחיל, כמובן. ככה הם בודקים גם את יכולת הלמידה שלך.״
״אפשר לחשוב שאני מתגייסת לצבא. בסך הכל אני הולכת להיות יועצת חקירות, לא?״
ג׳ולייט נדה בראשה. ״זה יותר ממה שאת חושבת. אם הם היו רוצים רק את דעתך על מקרים הם לא היו טורחים להוציא אותך מבית האומנה ולעבור לגור אצלי. אבל תזכרי משהו, שרלוק.״
היא שילבה את אצבעותייה כאילו מכינה את עצמה להגיד דבר מה חשוב ביותר.
״את עושה הכל בשביל המדינה שלך. אנחנו עושים הכל בשביל המדינה. ככה את צריכה לחשוב על עצמך מעכשיו והלאה, לאומנית אמיתית. לעשות הכל כדי להגן על המדינה ואזרחיה. את תזכרי את זה, שרלוק? מבטיחה לי שתזכרי?״
הנהנתי לאות הסכמה. ״אני אזכור. תודה, גב׳ דרן.״
״את יכולה לקרוא לי ג׳ול אם את רוצה, את יודעת, אנחנו בכל זאת כמו אם ובת עכשיו.״
הסתכלתי עליה, מבולבלת. אני לא רגילה לקירבה מיידית עם אנשים כאלה. עליתי בחזרה לחדרי עם תחושה מוזרה. זה, כאילו אומר שהיא אמא שלי עכשיו?
לא. היא רק גב׳ דרן, שאני גרה איתה כי אני צריכה לעזור לאיזה גוף ממשלתי.
אני לא אוהבת אנשים שמתקרבים אליי מהר מדי. אני לא אוהבת אנשים שמתקרבים אליי בכלל, או מתחילים לפתח איזה שהיא מחשבה שיש לי צורך בקירבה אליהם. אני לא יודעת אם אני מחבבת אותה יותר.

* * *

לפנות בוקר ג׳ולייט ניערה אותי משנתי ואמרה לי לעלות על בגדים. תוך עשר דקות עלינו על רכב מסחרי שחור שנסע מערבה עד שהגיע לחניון תת קרקעי של מרכז קניות מקומי. הלכתי בעיקבות גב׳ דרן והנהג, שעל התג הזהוב שהוצמד אל הג׳קט שלבש התנוסס השם סדריק נייט. הם הובילו אותי לתוך חדר אחזקה קטן של החניון, וסגרו את הדלת מאחוריהם. ג׳ולייט הזיזה את דלת ארון הציוד והורידה את החוצץ השחור שלא נראה ממבט ראשון, וחשפה לוח מקשים שחוק. היא הזינה קוד ארוך מדי, וסרקה את אצבעה בלוח מגע קטן. בדממה מוחלטת הארון החליק ממקומו,וחשף מעלית מוצקה מאחריו. נכנסנו למעלית, והפעם סדרי הכניס איזה קוד, וירדנו עד שהגענו למספר קומות מתחת לאדמה.
ג׳ול לקחה את תיק העבודה שלה ופנתה לעיסוקייה, כשהיא ממלמלת לי בהצלחה. סדריק המשיך ללוות אותי במסדרונות בטון ארוכים עד שהגענו לאולם אימונים עם תקרה גבוהה וחלונות גדולים, שאפשר לצפות במתאמנים מבחוץ.
״פול שיגן מחכה לך בפנים,״ אמר והלך לדרכו.
נכנסתי דרך הדלת השקופה לאולם האימונים הענק, וראיתי שמתקרב אליי איש עצום בגודלו. הוא היה שרירי וגבוה, שחום עור. ״הולמס, זאת תהיה הבחינה שלך,״ הוא אמר לי, וטפח על שכמי כאילו בחיבה.
אבל כשמקבלים טפיחה בשכם מבחור כמו פול שיגן, יותר נוטים להתכווץ בכאב. ניסיתי להסתיר זאת ממנו, כשהוא סרק את הגוף הרזה שלי. ״הרבה עבודה, הרבה עבודה,״ הוא לחש לעצמו, כאילו אני בובה שצריך לתקן.
״זה לא יהיה קל היום,״ הוא הבטיח לי.
אני בטוחה.