הסודות של הולמס – הקדמה

הוא ישב לפניי בחליפה המגונדרת שלו, כשבנינו חוצץ שולחן ארוך.
״זה בסדר, תשאיר אותנו לבד,״ אמר לשוטר המשגיח ויישר את עניבתו. הוא הניח את תיק העור הכבד שלו על השולחן, בעוד אני הנחתי את ידיי הכבולות באזיקים לפניי.
״יש לי הצעה בשבילך.״
יישרתי אליו מבט. הוא היה גבר נאה גבה-קומה בגיל העמידה. השעון היקר והתגים שהוצמדו לחלפיתו העידו על מעמדו. החלטתי להקשיב.
״אנחנו עשינו את שיעורי הבית שלנו, שרלוק,״ הוא אמר בקול סמכותי. ״אנחנו יכולים להוציא אותך מכאן, לדאוג שהעבר הפלילי שלך יימחק – אם תבואי לעבוד בשבילנו.״
״ומי אתם?״ שאלתי בשחצנות.
״רק אנשים שמאמינים ביכולות שלך.״

* * *

תוך יומיים עברתי מבית האומנה לבית של ג׳ולייט דרן, מתחילה ב׳חיי החדשים׳, כפי שפיטר פארקר, האיש בחליפה, תיאר אותם. איזה מין שם זה, פיטר פארקר.
גב׳ דרן הייתה אישה רווקה כבת שלושים שהיה אפשר לחשוב שחיה לבדה מאז ומעולם. כשהיא עזרה לי להעביר את המזווודות שהבאתי איתי מהמונית לתוך הבית, היה אפשר לראות בהתנהגותה כמה שהיא לא רגילה לקבלת אורחים. חלל הכניסה היה מסודר להפליא, עם חלונות רחבים מבריקים ונברשת גדולה שנתלתה מהתקרה. זה היה מפתיע מהסיבה שעבודתה בסוכנות הייתה מפעל חייה, ואת רוב הזמן היא לא העבירה כאן, בביתה. ״יש לי עוזרת שלוש פעמים בשבוע,״ היא ענתה כאילו קראה את מחשבותיי.
הנהנתי והתלוותי אליה במעלה המדרגות לקומה השנייה. היא הציגה לי את החדר שלי, חדר בגודל בינוני עם רהיטים עשויים מעץ ושטיח רצפה. ״את יכולה להתאקלם כאן בינתיים. תרדי למטה בשש וחצי, אנחנו מכינות ארוחת ערב,״ אמרה, וסגרה את הדלת אחריי.
פתחתי את שתי המזוודות ותיק הגב שלי ופיזרתי את תכולותם על המיטה המוצעת בסדינים רכים. השקט של חדר משלי. כמה שהתגעגעתי לזה. סידרתי את הבגדים שלי בתוך הארון הגדול, והנחתי את הלפטופ שלי על שולחן הכתיבה. חיברתי אותו לחשמל והתיישבתי על המיטה, סוקרת את החדר החדש שלי. סוויט-פאקינג-ג׳יזס, חשבתי שאני אשאר במקום המסריח ההוא לנצח.
אבל אתם בטח עוד לא מבינים כלום. איך תבינו? אני ישר מתחילה מהנקודה שבה הכל השתנה, לפני שעוד סיפרתי מה קרה לפני.
אז הינה.
קוראים לי שרלוק, שרלוק הולמס. אני כמעט בת חמש עשרה, והחיים שלי זה תסבוכת אחת גדולה.
יש לי בעיה מגיל קטן. משהו שקרה לי אז, בילדות, אתם יכולים להשוות אותי להארי פוטר אם אתם רוצים. רק שאותי זה לא הפך לגיבורה וזה לא שלח אותי להוגוורטס, זה רק הרס אותי.
יש לי הפרעה. פסיכולוגיים ניסו לאבחן אותי במשך השנים, ניסו לשייך אותי להפרעה מסויימת, למחלה, אבל אף אחד לא הצליח לשים את האצבע על ההגדרה המדויקת. כולם משכו כתפיים ואמרו שהם מעולם לא נתקלו בתופעה כזו, ושכדאי לפנות למומחה אחר.
מה זה משנה. אני כבר הבנתי שאין תרופה.
הבעיה אצלי, אתם מבינים, היא שמה לב יותר מדי לפרטים. נשמע דבר פעוט וחסר חשיבות, לא? זהו, זה קצת יותר מזה.
אני שמה לב לפרטים שאני רואה ביום יום ויוצרת ביניהם קשרים, בלי כוח לעצור את זה. אני מדברת איתכם על רמה שאני רואה זוג נשוי מדבר, ולפי השפת גוף שלהם אני יכולה להבין ששניהם בוגדים אחד בשני, ובטוחים שהצד השני לא יודע. אני יכולה לשים לב לשני אנשים שהולכים במרחק מסוים אחד מהשני ברחוב, בכוונה שלא ישימו לב שהם קשורים, כדי לכייס איזה אדם ברחוב. אני יכולה לשבת מול אדם ולדעת אם הוא משקר לי. ואני תמיד, תמיד, חשופה לאמת. זה צורם. וזה כאב ראש. כל הנתונים, כל המידע שמגיע אליי… אני לא יכולה לשלם בקופה מבלי לבחון את הפנים של הקופאית, לראות את הסימן האדום שיש לה בצוואר, ולדעת שבעלה מכה אותה בבית. חשיפה לאנשים קשה מדי בשבילי. בגלל זה לא היו לי מעולם חברים. אבל הייתה לי אהבה.
אלכוהול היה האהבה הראשונה שלי. תמיד ידעתי מה ההשפעות שלו – הוא מערבל חושים, הוא מטשטש, מסחרר, מוציא אותך מפוקוס – והפעם הראשונה שניסיתי באמת להשתכר הייתה בגיל שלוש-עשרה. זה היה כשחזרתי מיום הולדת שהוכחתי ללכת אליו, ומצאתי שאבא של הילדה החוגגת הוא רוצח סדרתי שאת הגופות שלו הוא מחביא מתחת למרצפות במרתף.
אנשים כל הזמן אומרים שהם רוצים לדעת את האמת, אבל זה לא נכון. טוב לנו, טוב לנו לחיות בשקר, כי אם היינו נחשפים לאמת של כולם היינו מתמוטטים – כמה מפלצות סובבות אותנו?
בכל מקרה, מאז זה הידרדר. הייתי שותה יותר ויותר, משתכרת לי בחדר איך שאני חוזרת מבית הספר, מתבוססת בדיכאון של עצמי. וזה הרגיש טוב, זה הרגיש טוב יותר מהכל, כי לא ראיתי יותר פרטים. אדם נעמד מולי, שאל אותי משהו, עניתי. לא הסתכלתי על תנועותיו ועל המבט בעיניים שלו ולא קראתי אותו יותר. הכל היה פשוט. העולם היה פשוט. הכל היה טוב יותר.
אם אתם שואלים איפה ההורים שלי היו בכל הסיפור הזה, אז אמא שלי נפטרה שהייתי קטנה, ואבא שלי, פשוט כשמעו, לא שם לב. הוא היה חוזר הביתה אחרי שכבר נרדמתי, ולא היינו מדברים בשגרת היום יום. כשהוא חלה יום אחד ותפס אותי עם הג׳ין ביד, הוא שלח אותי ליועצים. מפה לשם עניינים התגלגלו וסיימתי בבית אומנה, ואז חשבתי שבאמת נגמרו לי החיים. בלי האלכוהול הכל חזר לשגרה, לכאב המתמשך הזה. מדי פעם הייתי מצליחה לברוח ולחזור עם בקבוק או שניים, עד שיום אחד איזה שוטר עלה עליי ולקח אותי לתחנת משטרה. ואז פתאום הודיעו לי שפיטר פארקר מתעניין ב׳אינטיליגנציה המפותחת׳ שלי. מעניין.