הסודות של ג'יין

"מה היא עושה?" שאלה בר מעברו השני של הקו.
"גוזזת ציפורניים." ענתה קלורי.
"לעצמה, נכון?" שאלה בר בשנית.
"ברור ששלה, מוח פטל." ענתה קלורי והתיישבה על הפוף הגדול, מביטה בה.
"אחותי, את רואה מעט מדי סרטי אימה," התחילה בר לומר.
"אני לא טיפוס שלהם… רובם מסייטים* אותי."
"את עדיין שקועה במילים שהמצאת בגיל 6, אה?" הקניטה בר. "לא משנה, פשוט שתדעי לך שרוב נסיונות הרצח+הרצח עצמו, מתחילים בדיוק ככה.
"אל תגזימי," אמרה קלורי.
ג'יין נעצה בה מבט מפחיד.
"בר, א… אני אחזור אלייך אחר כך… אל תהיי איתי בקשר, טוב?"
זה ממש לא מה שקלורי התכוונה לומר, אבל למשהו הרגישה שזה מה שהיא צריכה לעשות.
————————————————————————————————————–הן נשארו לבד. לגמריי לבד, רק היא וג'יין. מפחיד את קלורי לחשוב אפילו.
הריי חברה שלה הרגישה שמשהו לא בסדר. והריי בכל הסרטים, אבל בכל (עם הדגשה על ה'בכל') הסרטים, כשדמות המשנה מרגישה שמשהו מסריח, היא תמיד מרגישה נכון. אבל החיים הם לא סרט! ג'יין קמה. זהו זה, היא הורגת אותי במקום, חשבה קלורי.
ג'יין עברה מולה והלכה למטבח.
איך חשבתי על שטות כזו?! רוצחת!? גערה בעצמה ג'יין.
המשך יבוא (אולי)