הסאגה על הקוטב הצפוני – 1/12/11

~הערה קצרה, קודם כל, הפרקים הם על פי התאריך. כלומר, הפרק הראשון הוא ה – 1/12. אני אנסה לפרסם את היום בהתאם לתאריך הנכון, אך אני כבר יודע שבעקבות טיול שנתי ועוד כנראה שזה לא יצא לפועל. אני אנסה בעיקר. תהנו!~

שון ישב אל שולחן המטבח.
"אמא, מתי נפגוש את סנטה?" שאל בקוצר רוח. אמו הביטה בו בחיוך ובעיניים שתחתיהן סימנים שחורים של חוסר שינה. היא הפכה בעזרת מרית את הפנקייק שעל המחבת.
ריח של טיגון מילא את הבית.
"אני רוצה לבקש מסנטה את מתנת חג המולד שלי" אמר שון.
"מהי?" שאלה אמו. היא נגבה את ידיה בעזרת מגבת מטבח כחולה משובצת.
"אני לא מגלה לך, רק סנטה ידע, והוא יביא לי אותה" אמר שון. הוא היה משוכנע בזה. הוא היה בן שמונה וכבר ידע לכתוב ולקרוא בלי שגיאות כתיב. כמעט לפחות. הוא עדיין התקשה אבל היה מתקדם.
אמו נשקה לו על המצח.
"אולי תגלה לי? בבקשה" התחננה. היא פחדה לאכזב אותו כיוון שהיה נרגש כל כך. הוא אהב את המספר שמונה מאוד והוא פחד שמא לא יקבל מתנת חג מולד יפה ביום ההולדת השמונה שלו. הוא נולד בעשרים וחמישי לדצמבר, יום חג המולד, בו פותחים את המתנות.
שנה שעברה הוא כל כך שמח על האופניים שקיבל.
למעשה, מעולם לא היה חסר בביתו של שון שום דבר, שום בעיה לא הייתה, הוא קיבל מה שהוא היה צריך ולפעמים יותר, אבל הוריו לא הסכימו לו להתפנק.
"הפנקייק, אמא, הוא נשרף" הזהיר שון.
"אוי, חמוד" אמרה כאשר ראתה עשן עולה מן המחבת.
היא כיבתה את האש.
"אני אכין חדש" הבטיחה אימו.
"לא, אני אוכל את זה, חבל לזרוק, תעבירי לי בבקשה את הסירופ" ביקש שון.
אמו נתנה לו נשיקה על המצח והגישה לו סירופ מייפל.
הוא שפך על הפנקייק והתחיל לאכול בזמן שאמו התלבשה.
כאשר סיים, שטף את צלחתו ועלה גם הוא ללבוש מעיל ארוך.
שלג כיסה לאט לאט את הרחובות, ירד על הכבישים והשבילים.
שון יצא החוצה, יד ביד עם אמו הולכים לעבר הרכב הכחול שלהם.
הוא הביט על העיר.
"יהיה כייף" חשב לעצמו שון.
הוא אפילו לא תיאר כמה…