הנער שהכרתי *פרק 9*

(הרגע של ג'ואי)
"למה אתה לא אומר שלום לנער החדש, לוחץ לו את היד ?" אמר פדריקו בחביבות, ונגע בגב שלי וקירב אותי אל הנער. פערתי את עיניי, נלחצי מהקירוב הזה, עמדתי מולו ושתקתי. הנער הסמיק ושם את שתיי ידיו מאחורי גבו, הוא הוריד את הראש, וחיוך מתוק נפרש על פניו. מעולם לא ראיתי נער ביישן כל כך, ונער נאה כמוהו צריך להיות גאה. המשכתי לעמוד זקוף כמו שאני רגיל, זה היה מרגיש שאני החזק והוא החלש
"איך קוראים לך ?" אמרתי ושילבתי ידיים, נער אחר היה מחייך ומושיט היד, אבל אני יהיר יותר מידי
"לארי" אמר וצחק מביישנות
"אל תתבייש" אמרתי וחצי חיוך עלה על הפנים שלי
"אני ג'ואי" אמרתי, והוא הנהן בראשו והמשיך להסתכל על האדמה ולא עלי. מחקתי את החיוך והסתכלתי על פדריקו, לא אהבתי את הרגע הזה
"טוב אני הולך" אמרתי ונאנחתי
"רגע לאן ?" עצר אותי פדריקו
"יש לי חוג" אמרתי
"בזמן שיהיה לך זמן תוכל להגיע ?" שאל והרים את קולו
"בשביל מה ?" אמרתי והרמתי גבה
"בשביל שתכיר לי עוד נערים כמוהו ?" המשכתי ויצאתי מהגינה בלי להביט בהם.
פדריקו נשאר עומד המום, ואותו נער שעמד לידו הוריד את הראש. ידעתי שהוא הרגיש משהו עלי, ולא אסלח לי על זה.
*****
(הרגע של ניקול)
כיביתי את המחשב וישבתי על המיטה, לקחתי את הספר שאותו אני רגיל לשים מתחת לכרית, ולקרוא אותו בשעות הערב. אבל בגלל שהראש שלי היה שקוע במחשבות על השכונה שבו רוב נמצא, הייתי חייב להפסיק אותן במשהו, ולקרוא עד שאכנס למקלחת ועד שאלך לישון. פתחתי את הספר בדיוק בעמוד שבו עצרתי, הסתכלתי על השורה הראשונה והתחלתי לקרוא. כל אות ואות עברה בראשי לאט, זה מעצבן שמחשבה אחת מפריעה להתרכז במשהו אחר. ניסיתי להתרכז ועד שהצלחתי שמעתי את קולה של אמא בפתח הדלת של הכניסה לבית
"ניקול חזרתי" אמרה. נאנחתי, והרגשתי שאני כבד כל כך בכדי לענות לה
"ניקול ?" קולה נשמע לא מבין. היא רגילה שאני עונה תמיד כשהיא מגיעה בחזרה הביתה, הפעם זה מוזר שאני לא עונה. שמעתי את העקבים שלה מתקדמים אל החדר, סגרתי את הספר במהירות וקמתי בכל הכוח מהמיטה, הסתכלתי על הדלת והיא נפתחה
"ניקול" אמרה אמא שהיא מופיעה בדלת
"שלום אמא" אמרתי בחיוך נבוך
"חשבתי שאתה לא בבית" אמרה ונכנסה באיטיות
"אני מצטער שלא עניתי, הייתי שקוע בספר" אמרתי בכובד ראש
"אכלת משהו כשחזרת ?" שאלה בקול מודאג
"לא" אמרתי. היא הזיזה את ראשה לצד, ועשתה מבט מודאג שאומר 'אתה יודע מה תמיד אמרתי'
"אתה יודע שאצלנו אין דבר כזה לעשות משהו ברגע שחוזרים הביתה" אמרה בקול רגוע
"אני מצטער אמא" אמרתי
"עכשיו תשב בשולחן, אני יכין לך משהו לאכול" אמרה ויצאה מהחדר. נאנחתי והורדתי את הראש, ופתאום העיניים שלי הסתכלו על הקיר שעליו מודבקות התמונות שלי עם המשפחה והידידים הרחוקים, התמונה שלי ושל רוב היתה שם, והרגשתי כל כך רע. מהרגע הזה הבנתי שרוב לא ידיד אלה משהו גדול מזה.
*****
(הרגע של לארי)
אני לא יודע אם נפגעתי מג'ואי או שלא, כי פשוט אני לא יודע מה רע באנשים כמוני.
אבל ג'ואי נראה נער עם מלא בטחון עצמי, נער שאוהב את עצמו, גאה בעצמו, בדיוק להפך ממה שיש לי. ונער כמוני שעומד מולו זה ממש מצחיק ולא מתאים. פדריקו חזר להביט בי וחייך
"אל תתייחס הוא עצבני היום" אמר בחביבות, והלך אל כיוון הדלת של הבית. נשארתי עומד במקומי ורציתי למצא את התשובה הנכונה למה שקרה, אבל פדריקו עצר אותי
"אתה לא רוצה להיכנס ?" קולו של פדריקו נשמע. הסתובבתי וראיתי שהוא מחכה לי בפתח
"אני בא" אמרתי בקול חלש, והלכתי אליו. נכנסנו לבית והוא סגר את הדלת. ראיתי דרך החלון את השמש שכבר מתחילה לרדת והשמיים רוצים להשחיר את הצבע הכחול שעליהם. הרגשתי געגוע לבית שלי, אבל המחשבה על אמא הפחידה אותי. לא רציתי לשאול אם היא תחזור לקחת אותי או שתשאיר אותי כאן. הסתכלתי על פדריקו בפחד ודברתי בקול רועד
"איפה אני ישן היום ?" שאלתי שאני בקושי נשמע
"אתה ישן כאן לארי" אמר פדריקו וישב על הספה ברוגע והדליק את הטלוויזיה.
עמדתי מולו ושתקתי, ואחרי כמה רגעים הוא כיבה את מסך הטלוויזיה
"מה קרה, למה אתה עצוב ?" שאל וקם מהספה. לפתע גופי רעד והגרון שלי התקשה במשהו מוזר. פדריקו התקדם אלי, וכל צעד שלו הלחיץ אותי, ידו נגע בכתף שלי בעדינות, דמעה זלגה מעיני והתפרצתי מבכי. זה לא היה מכאב או געגוע, זה היה רגע שהזכיר לי את מה שהיה לי כשהייתי קטן.
ההטרדה המינית שאותה עברתי עדיין מבריקה בזיכרון, וכשאני נמצא איתו זה כל כך מפחיד אותי.
הבכי והנשימות שלי היו מהירות, רציתי לעצור אבל לא הצלחתי, הדמעות היו כל כך חזקות
"למה אתה בוכה ?" הוא שאל והמשיך לגעת בכתף שלי
"תעזוב אותי בבקשה" אמרתי בקול רועד כואב, התרחקתי ממנו וניסיתי להרגיע את עצמי.
******
(הרגע של רוי)
אני לא מזהה את המצב רוח שלי מיד, לוקח לי לזמן להבין אותו.
ההרגשה שנכנסה בי פתאום לא הייתה מוסברת, לא הבנתי אותה ככה פתאום היא הגיעה.
מהרגע הזה הבנתי שהכדורים הם הדבר היחיד שיכול לרסק את ההרגשה הזאת.
אבל בזמן שהנער והבחורה בבית איך אני יכניס את הכדור לפה, ברור שיהיה שאלות או מבטים מטרידים. שתקתי והסתכלתי לכל צד במהירות, הלב שלי דפק חזק הייתי בלחץ.
"לא משנה איזה סיגריות נכון ?" הבחורה שאלה והתקדמה אל השולחן שהיא מחזיקה בידה קופסת סיגריות 'PRINCE'
"לא משנה" אמרתי. היא הניחה את הקופסה על השולחן והלכה אל המטבח. הנער ישב לידי ושתק.
הוא שם יד על הסנטר שלו, וראיתי שהוא לא מרוצה מזה. לא היה לי כל כך חשק לקחת את הסיגריות האלה, רציתי רק להכניס את הכדור נגד הדיכאון, בטוח שזה מה שחסר בגוף שלי.
אחרי כמה שניות הבחורה יצאה עם כוס מים, היא הניחה אותה לידי והתיישבה ליד הנער.
לא זזתי רק הסתכלתי על הסיגריות שמונחות על השולחן, ועל המבטים של הנער והבחורה.
לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה לעשות עכשיו.
…..