הנער שהכרתי *פרק 8*

(הרגע של ג'ואי)
דיברתי בטלפון עם סנדי שאני מרגיש קצת עצבני, אף פעם לא לוקח לה זמן לענות לי, ועד שהיא עונה היא גם עושה טובה שהיא מדברת
"סנדי אני מצטער" אמרתי, והקול שלי היה נשמע כועס ולא מצטער בכלל
"זה בסדר, אמרת את מה שאתה חושב" אמרה
"לא, פשוט יש לי הרבה דברים על הראש" אמרתי בלי סבלנות
"בסדר תבצע אותם, אני אסתדר לבד"
"היום המסיבה איך תעשי הכל לבד ?" אמרתי בקול מעצבן, בתוכי ידעתי שהיא לא מסוגלת לעשות דברים כאלה לבד, ובטוח שהיא לא תעשה כלום וקרלו יחגוג רק עם המשפחה שלו
"קניתי הכל, סידרתי הכל, הזמנתי חברים הכל בסדר" אמרה בקול משועמם
"אני רואה שהצלחת יותר ממה שחשבתי" אמרתי והרמתי את הגבות
"כבר אמרתי לך שאני לא צריכה את העזרה שלך ?" אמרה בזילזול
"אם לא היית צריכה את העזרה שלי, לא היית מבקשת" אמרתי בעדינות
"עובדה שהצלחתי יותר ממה שאתה הייתה עושה" אמרה בעצבנות
"אני מוזמן ?" שאלתי וצחקתי
"יש לך דברים לעשות לא ? תהנה בחוץ ביי" אמרה וניתקה. זרקתי את הטלפון על הקיר, והרגשתי עצבני מאוד. למזלי אמא הייתה עסוקה בחדר העבודה שלה ולא שמה לב אלי, כי אם היא הייתה שמה לב בטוח שהיא לא הייתה עוזבת אותי, ומדברת על מה שאני צריך לעשות ברגע הזה. אני לא אוהב את כל השיחות הנפש האלה, אין לי סבלנות לזה. ישבתי על המיטה וחשבתי על לפרק את העצבים האלה. פתאום שמעתי נביחות מהגינה של הבית ליד. קמתי והסתכלתי מהמרפסת, ראיתי נער ובחור וכלב לבן, שהוא היה נראה כלב הרים פירנאי. נכנסתי לחדר וירדתי למטה, לא רציתי לשמוע את המשחק שלהם.
עמדתי מול הבית שהם עומדים בו, והסתכלתי עליהם עצבני. הבחור הביט בי
"היי הנה ג'ואי" אמר לנער והצביע עלי, הוא התקדם עם חיוך
"מה נשמע ?" שאל
"פדריקו ממתי יש לך כלב ?" שאלתי בלי סבלנות
"זה הכלב של הבת שלי" אמר. הסתכלתי על הנער שמשחק עם הכלב המלא פרווה, וראיתי שהוא ילד מוזר.
****
(הרגע של ניקול)
חזרתי מהחוג ציור מותש, הפעם אני לבד בבית, אמא ואבא הולכים לסידורים חשובים וייקח להם זמן לחזור. סגרתי את הדלת ונכנסתי אל החדר, השקט של הבית הרגיע אותי, אבל הלחץ הקטן שהפריע לי להרגע היה על רוב. עדיין לא הבנתי למה הוא כל כך חשוב לי. הנחתי את התיק על המיטה, וישבתי מול המחשב. רציתי לבדוק מה יש בשכונה הזאת ששם הוא צריך לגור עם דודה שלו. חדשות רעות או טובות לא הופיעו שם, רק תמונות של כל השכונה. שכונה מוזנחת, ולא יפה בכלל, בשכונה כזאת מעניין מה קורה.
*****
(הרגע של לארי)
אחרי שאכלתי פיצה, ונהנתי מכל רגע פדריקו פתח את הדלת של החדר והוציא משם כלב לבן עם פרווה חלקה. אני לא רגיל לכלבים, תמיד חשבתי שאני אלרגי אבל טעיתי. התרשמתי מהכלב הזה, והכלב הזה נראה שגם הוא. הוא קפץ והתלהב עד שיצאנו לגינה. אחרי מספר דקות ראיתי את הנער שהיה על המרפסת עומד מולנו, הוא היה נראה עצבני. לא רציתי להסתכל עליו, כי התביישתי שהוא התקדם ויתחיל לדבר איתי. הביישנות הזאת פשוט הורגת אותי, היא לא נותנת לי לעשות כלום, פשוט עוצרת אותי בלעשות את הדברים שצריך. עשיתי את העצמי שאני עסוק עם הכלב ושאני לא רואה אותו.
אחרי מספר דקות הוא מתקרב, ומלטף את ראשו של הכלב. הוא דיבר רק עם פדריקו.
שמתי לב שגם הוא לא מתייחס אלי, המבט שהוא נעץ בי, הפחיד אותי. היה נראה שהוא חושד או חושב יותר מידי עלי. מי זה הילד הזה ? אני צריך להיזהר ממנו. ?
*****
(הרגע של רוי)
"קוראים לי רוב" אמר הנער שלקח אותי מהספסל. ישבנו מול השולחן, אני דודה שלו והוא.
הדודה הייתה נראית טובה, ומעניינת. והוא היה נראה ילד שלא מתאים לו להיות במקום הזה.
הוא היה מסודר, והתנהג טוב. שתקתי כל הזמן ונתתי להם לשאול שאלות. לאט לאט הרגשתי שאני צריל לעשן. הייתי מלא מהאוכל ומהשתייה שהם נתנו, לא היה לי נוח לבקש אבל פתאום המילים יצאו לי מהפה
"יש לך סיגריה ?" שאלתי אותו, ורק אחרי שאמרתי את זה, הבנתי מה אמרתי כי לא התכוונתי להגיד את זה. הוא הסתכל עלי, ולא היה המום
"אני לא מעשן, אבל.." אמר והביט בדודה שלו
"אני אבקש בשבילך" אמרה וקמה מהשולחן. תפסתי את השיער שלי ולא הרגשתי טוב.
לא בגלל מה שאמרתי, בגלל ההרגשה שעלתה בי פתאום.
….