הנער שהכרתי *פרק 7*
(הרגע של ג'ואי)
יצאתי משער בית הספר, שאני הולך בהליכה המהירה שלי אל כיוון המכונית של אבא.
פתחתי את הדלת במהירות וישבתי. אבא הסתכל על הפנים שלי, ולא חייך.
סגרתי את הדלת ושמתי את התיק בין הרגליים שלי
"איך אתה מרגיש ?" שאל, שהוא מתרכז על העיניים שלי
"בסדר, בסדר" אמרתי, שאני עסוק בלהסתכל על האנשים שעוברים בחוץ
"זה לא נראה בסדר" אמר, והתחיל לנסוע. הוא יצא מהחנייה והתחיל לנסוע אל כיוון אחר
"אתה לא מרגיש טוב" אמר בקול רציני דואג
"אני בסדר אבא" אמרתי, שאני משלב ידיים ונשאר עם פנים בלי עניין
"איך עבר השיעורים, מה המורה אמר לך על המבחן, אכלת טוב היום ?" אבא התחיל לשאול את השאלות שהוא רגיל לשאול. גלגלתי את עיניי והנהנתי בראשי
"כן כן, הכל היה טוב" אמרתי במהירות. והעברתי את המבט שלי על הכביש
"רגע לאיפה אתה נוסע ?" שאלתי אותו, שאני לא מבין
"נוסעים לאמא שכחת ?" אמר וצחקק. הורדתי את הראש ונאנחתי
"אתה רואה, משהו לא בסדר איתך היום" אמר בחיוך, וחזר להביט בדרך.
שתקתי ולא לדברתי עד שהגענו לבית הגדול של אמא.
אבא עצר ליד המדרכה, ונתן לי שטר
"תן לאמא היא משגעת אותי, עם הכסף שאני חייב לה" אמר. לקחתי את השטר מידו וחייכתי
"יום טוב ג'ואי" אמר אבא בחיוך. יצאתי מהמכונית ונכנסתי לבית.
****
(הרגע של ניקול)
לקחתי את הצלחת והלכתי אל החדר.
זאת פעם השנייה שלי, שאני עוזב את אמא ואבא בשולחן ועובר אל החדר.
זה קורה בזמן שאני חייב להשלים כמה עבודות קשות.
התחלתי לרשום בשורות ולא הצלחתי להתרכז.
המחשבות על רוב עלו לראשי ולא עזבו אותי.
למה הייתי כל כך מודאג, למה זה מציק לי יותר מידי.
אולי בגלל הסיפורים ששמעתי על המקום הזה, או בגלל שאני מפחד עליו.
אחרי כמה רגעים של דמיונות, החזקתי את העט הסתכלתי על הדף, והתחלתי לרשום.
*******
(הרגע של לארי)
הנסיעה הייתה מהירה כל כך, שהלב שלי פעם בחוזקה.
הפה שלי היה פעור מפחד, והתייבש מרוב הנשימות החזקות.
על איזה עבודה היא מדברת, ועבודה בשבילי.
לא הבנתי מה היא רוצה, ולאן היא לוקחת אותי.
פשוט שתקתי כי ידעתי שאסור לדבר איתה, מילה אחת אסור להוציא מהפה.
אחרי נסיעה ארוכה מאוד, היא עצרה ליד בית גדול ועשיר שלידו יש בית בינוני, שנראה של משפחה טובה. היא יצאה מהמכונית וטרקה את הדלת. נשארתי בפנים, והסתכלתי על כל מה שהיא עושה.
היא התקדמה אל הדלת ודפקה בנימוס, אחרי כמה שניות עמד מולה בחור מבוגר לבוש במכנס בלבד.
אחרי כמה דקות של דיבורים, היא חוזרת אל המכונית ופותחת לי את הדלת
"צא החוצה" אמרה לי בזלזול. יצאתי החוצה שאני מתחיל לרעוד. הבחור המבוגר הביט בי במבט המום.
אמא תפסה את היד שלי והתקדמה איתי אל הבית שלו
"הוא יעזור לך" אמרה בקול יהיר. הבחור הנהנן בראשו
"בסדר נתחיל" אמר שהוא לא מפסיק להביט בי. אמא עזבה את ידי והלכה אל המכונית.
הסתכלתי עליה וראיתי שהיא נוסעת
"ילד" אמר הבחור. הסתכלתי עליו מפוחד ולא מבין
"איך קוראים לך ?" שאל בחיוך, ובקול רחמן
"לארי" אמרתי ובלעתי את הרוק
"ההא כמו ארי" אמר והנהן בראשו
"גם לבן שלי קוראים לארי" אמר בחיוך ידידותי. חייכתי בחזרה והורדתי את ראשי מביישנות
"אני פדריקו, אני נמצא פה איתך כל הזמן" אמר
"מה אני עושה פה ?" שאלתי שאני מרים את הראש, ומנסה לא להתבייש
"אתה נשאר כאן, כדי לעזור לי בבית" אמר. הרמתי את הגבות שלי
"זה ההעבודה ?" שאלתי בפליאה
"כן זה רק אני ואתה" אמר בחיוך
"ועוד חשבתי איזה עבודה" אמרתי בחצי חיוך, וסדרתי את השיער שלי מאחור
"אל תתבייש, תרגיש כמו בבית" אמר, ונכנס פנימה. ראיתי שהוא ממהר להביא משהו.
ראיתי מהכניסה לבית בגדים על הרצפה וחפצים שונים מפוזרים. זה היה נראה בית גדול מאוד מבפנים.
אחרי כמה רגעים הוא חזר עם חולצה בידו
"תלבש את הגופיה הזאת, לא נעים להיות עם חולצה קרועה" אמר, והושיט את ידו. הסמקתי מביישנות ולקחתי ממנו. הורדתי מעלי את החולצה ושמתי את הגופיה הלבנה שלו עלי.
הבחור חייך וחזר לבית. נשארתי עומד בחוץ והבנתי שהוא עומד להביא עוד משהו קטן.
טיילתי בגינה שלו והסתכלתי מסביב, הגינה הייתה נראית טובה אבל מבולגנת.
הסתכלתי על הבית הגדול שעמד ליד וראיתי נער בן גילי, עומד במרפסת עם טלפון ומדבר.
הוא היה נראה נער מפונק ועשיר. היה כיף לראות את המבטים שלו, וכמה שהוא נראה גאה.
"נתחיל יותר מאוחר" לפתע נשמע קולו של פדריקו מפתח הבית
"יש פיצה שמחכה על השולחן" אמר בחיוך. חייכתי בחזרה ונכנסתי איתו הביתה.
הרגע השתנה למשהו טוב, הפעם אני לא צריך לדאוג.
*******
(הרגע של רוי)
הרגעים עברו בשקט עד שראיתי ילד עם בחורה מבוגרת עומדים מחוץ למכונית שלהם.
הילד הביט בי בדאגה, ודיבר עם הבחורה. חשבתי שהוא אחד מהילדים שאוהבים לדבר ולרדת על אנשים. שתקתי והמשכתי לשבת עם מבט מסכן. התחלתי לשקוע לתוך המחשבות עד שאני שומע מישהו מדבר אלי
"היי ילד" קול צעיר נשמע. הרמתי את הראש וראיתי את הילד עומד מולי
"אכלת משהו היום ?" שאל וכייץ את עיניו. שתקתי והסתכלתי על הבחורה שעמדה לא רחוק
"מה.. מה" אמרתי שאני מגמגם ולא יודע מה בדיוק אני רוצה להגיד
"אתה נראה עייף, איפה אתה גר ?" שאל הילד
"רחוק" אמרתי עם שפתים עקומות
"בא" אמר והושיט את היד שלו, כדי לעזור לי לקום. החזקתי את היד שלו והלכתי אחריו.
מאיפה הילד הזה בא פתאום, לא הבנתי מה קורה כאן.
פשוט שתקתי וראיתי שהם לוקחים אותי לבית ועוזרים לי שם.
הכל מתחיל להשתנות אצלי.
….
תגובות (4)
אוח, הרשימה שלך לקחה לי את השאלות…
פרק טוב! אהבתי..
תמשיך (=
כמו בכל פעם,אני אהבתי את הפרק :)
חחחחחחחחחחח אני משפיע ^ ^
תמשיך :)))))))))))))יש לו מלא סנטרים…
אהבתי חח תמשיכי :)
תמשיך*