הנער שהכרתי *פרק 4*

(הרגע של ג'ואי)
היה צלצול, ניכנסנו לכיתה והשיעור התחיל. המורה לאנגלית התחילה לרשום על הלוח, ולדבר על כל דבר קטן שיש בספר. אני פתחתי את המחברת שאני רגיל לקשקש בה בכל שיעור אנגלית, רק לא לשמוע את המבטה האנגלי שלה ולהיכנס אל מה שהיא רושמת בלוח. אחרי כמה דקות שאני מצייר בדף של המחברת, ראיתי את סנדי רושמת משהו על דף קטן, ומעבירה לי אותו. לקחתי את הדף והסתכלתי
'אחרי הלימודים, נקנה דברים למסיבה' היה רשום על הדף. הסתכלתי עליה וראיתי שהיא כל כך נרגשת. אולי בגלל שהוא הידיד הכי טוב שלה. הרגשתי עייף רק מלחשוב על קניות ורעיון להפתעה מיוחדת ליום הולדת. אני צריך לחזור על המנגינה בגיטרה, להכין את השיעורים שלא הכנתי משבוע שעבר, להתכונן לשיעור הקראטה ולראות את אמא שלי. איך שכחתי את כל הדברים האלה. פתאום הכל חוזר אל הראש שלי. תפסתי את הראש שאני מסתכל לתוך הדף, ולא היה לי מושג איך זה קרה ששכחתי. המורה שמה לב שאני בכלל לא בעיניינים, ונתנה מכות קלות על הלוח
"ג'ואי אתה איתנו ?" שאלה. הרמתי את הראש שלי כמו יציאה מחלום
"אני, אני איתך" אמרתי. והרחקתי את הדף לפינת השולחן. אחרי השיעור אני יגיד לסנדי הכל.
*****
(הרגע של ניקול)
יצאנו להפסקה. ישבתי עם רוב על הספסל שהיה מול המגרש הגדול. רוב אכל את הבמבה ואני את הלחמניה עם השוקו
"רצית להגיד לי משהו ?" שאלתי אותו. רוב הסתכל עלי במבט שהוא לא יודע על מה אני מדבר
"לא" אמר, והזיז את הראש לשלילה
"טוב" אמרתי, וחזרתי להסתכל על הילדים ששיחקו כדורגל במגרש. שמתי לב שרוב רוצה להגיד לי משהו, אבל לא רוצה לדבר על זה. אני יודע מה הפנים שלו אומרות, אבל אני אף פעם לא דיברתי איתו על זה בכוונה בשביל להלחיץ או בשביל להפחיד אותו. המשכתי לשבת, וניסיתי לשכוח מזה. הדקות עברו ולא דיברנו לא הבנתי למה הוא שותק פתאום. אחרי דקות של שקט הוא דיבר
"אתה גר ליד המקום של העזובים ?" שאל. נדהמתי שהוא שאל שאלה כזאת. המקום של העזובים זה המקום שמסתובבים שם אנשים בלי משפחה. הרמתי את הקול שלי
"אני לא קרוב למקום הזה אפילו" אמרתי והרמתי את הגבות שלי
"בסדר, רק שאלתי" אמר והוריד את הראש, המבט שלו היה עצוב
"מה קרה ?" שאלתי אותו. הוא הסתכל עלי, ולא ענה
"זה קשור למה שאני מתחיל.." אמר, ונשמע הצלצול. הוא עצר את השפתיים שלו ולא המשיך לדבר ומשך בכתפיו
"נדבר על זה כבר" אמרתי לו וקמתי מהספסל. חזרתי אל הכיתה לבד שאני חושב לעצמי, למה הוא חושש, ומה הוא מתחיל.
*****
(הרגע של לארי)
שכבתי על הרצפה בלי לזוז, הגוף שלי היה כואב עם סימנים סגולים של חגורה, והאף מדמם.
נישארתי כך דקות ארוכות, שהדם מלכלך את הרצפה, ואני לא יכול לזוז מהכאבים בגוף.
רציתי לצעוק לנער שראיתי שיבוא לקחת אותי מכאן, אבל לא היה לי כח אפילו להזיז את היד.
אמא הסתובבה בין החדרים שהיא מחזיקה סמרטוט לבן רטוב. היא באה אל המקום שבו הייתי הרימה אותי והושיבה אותי על כיסא העץ. עשיתי קול של כאב והתאמצתי לא לצרוח, היא נתנה לי סטירה על הלחי וסימנה עם האצבע שלה לשתוק. היא קיפלה את הסמרטוט הלבן, והתחילה לנקות את הדם מהפנים שלי בגסות
"אתה טיפש, שאני לא יודעת מה לעשות איתך" אמרה בעצבים, ולא הפסיקה להכאיב.
כייווצתי את העיניים שלי מכאב, ורציתי שהיא תפסיק לגעת בי. דקה ארוכה היא עמדה מולי עד שעצרה.
היא הסתכלה על הסמרטוט הלבן, שהיה ספוג בדם וזרקה אותו על הרצפה. היא הרימה את היד שלה והצביעה אל החדר
"לשם" אמרה עם עיניים פתוחות. קמתי וניכנסתי לחדר. שמעתי שהיא נעלה אותה מבחוץ, וידעתי שאני אשאר כאן עוד כמה ימים.
*****
(הרגע של רוי)
לקחתי מאיש מבוגר סירגיה, והדלקתי אותה. ישבתי על סלע והסתכלתי על הכביש שכמעט ומכונית לא עוברת משם. הרבה מחשבות היו לי בראש, על הבית ועל לארי. אבל המחשבה של לארי יותר הציקה לי. ניסיתי להיזכר איפה ראיתי אותו, ואיך אני יעזור לו שאני לא יודע מה יהיה עם עצמי.
הכדורים של הדיכאון היו לי בכיס חשבתי לקחת אותם, לא יכולתי עם הכאב הזה רציתי שוב לבכות.
כמה אפשר לחיות במצב כזה, שההורים מתנהגים כמו אנשים זרים, ואין אף אחד שיקשיב.
זרקתי את הסיגירה, היא ניגמרה הבטן מתחילה לכאוב מרוב רעב. מה יהיה עכשיו, לאן אני אלך.
….