הנער שהכרתי *פרק 3*

(הרגע של ג'ואי)
שוב שעון המעורר צלצל וזז מצד לצד על השידה. נתתי לו מכה והשעון שתק. המשכתי לשכב על הבטן ולעצום עיניים, עד ששמעתי את אבא עובר במסדרון. ספרתי בלב 10 שניות וקמתי מהמיטה. ניכנסתי אל חדר האמבטיה צחצחתי שיניים שטפתי פנים והתחלתי להתלבש. עשיתי הכל לאט כי גם היום לא יהיה את שיעור המוזיקה, לא שמתי לב לשעון עד ששמעתי את אבא צועק מהקומה למטה
"ג'ואי בית ספר עכשיו !" גילגלתי את העיניים שלי, וירדתי עם התיק ללמטה. ראיתי את אבא כבר לבוש יושב על ליד השולחן שהוא מחזיק עיתון ועוגייה. עצרתי את ההליכה המהירה שלי והסתכלתי עליו
"נו מה ?" אמרתי לו קצת עצבני
"למה לוקח לך 30 דקות ?" שאל אותי וכייווץ את הגבות
"כי מותר לי לאחר" אמרתי לו, וישבתי על הספה
"קום קום, הולכים עכשיו" אמר אבא, ועזב את העוגייה על הצלחת ולקח את העיתון ותיק העבודה שלו. הוצאתי אוויר מרוב שלא היה לי כח וקמתי אל יציאה מהבית. ניכנסנו אל המכונית והתחלנו לנסוע. כל הנסיעה לא דיברתי איתו, רק הסתלכתי על החלון בלי חשק לכלום. אבא הבין אותי אבל הוא ידע שמצב הרוח שלי השתנה. הוא עצר ליד בית הספר וירדתי
"ביי ג'ואי" אמר לי בחיוך והתחיל לנסוע אל העבודה. שמתי את התיק על הכתף והלכתי אל שער בית הספר
"היי ג'ואי !" צעקה סנדי הילדה מהכיתה, ורצה בהתלהבות לכיוון שלי
"בוקר טוב" אמרה בחיוך. הבוקר היא הייתה נראית מרוצה ושמחה
"בסוף ג'ון הסכים למה שביקשתי" אמרה וצחקקה. גילגלתי את העיניים וחייכתי חיוך מזוייף. היא חושבת שאני אוהב לשמוע את הסיפורים שלה על חברות והחברים שתמיד היא רבה ומשלימה איתם. אני וסנדי התחלנו ללכת אל תוך כניסה לבית הספר. סנדי לא הפסיקה לדבר
"ראיתי את קריסטי ולורן, ולא האמנתי שהם ברחו פתאום ולא התייחסו אלי" אמרה סנדי. ואני הנהנתי בראשי בלי כח שאני בכלל לא מקשיב לה
"אתה תהיה כאן עד מאוחר ?" שאלה
"כן אין לי מה לעשות" אמרתי לה
"יופי תעזור לנו לקשט את הכיתה למסיבת היום הולדת של קרלו" אמרה בחיוך ולא הפסיקה להסתכל לתוך העיניים שלי
"אוקי" אמרתי. וניכנסנו לכיתה.
*****
(הרגע של ניקול)
הוצאתי כמה ספרים מהלוקר שלי. רוב עמד לידיי שהוא מחזיק את הספרים שלו ומחכה שאני יבוא
"היום נראה לי שהמורה לא יבוא" אמר לי רוב, שהוא מסתכל על כל התלמידים שנמצאים במסדרון הגדול. שמתי את הספרים בין הרגליים שלי ונעלתי את הלוקר
"ההפסקה מסתיימת עוד 2 דקות" אמרתי והחזקתי את הספרים. הלכנו אל הכיתה, ושמנו את הספרים על השולחנות. בכיתה היו רק 3 תלמידים, אמיליה, ברני, ולוקס. אמיליה התלמידה עם המשקפיים היא חושבת שאני נמצא איתה בתחרות. אנחנו טובים באותו מידה לפעמים היא עוקפת אותי ואני אותה, אנחנו אף פעם לא מדברים ולא מבינים את אחד השני. ברני הוא תלמיד קצת ירוד, הוא בלי חברים תמיד כולם בכיתה צוחקים עליו בגלל הליבוש או בגלל מה שאמא שלו שמה לו בתיק.. לוקס לא כל כך טוב בכיתה, הוא פריקי בודד. אני תמיד מנסה לדבר איתו אבל הוא עוזב וממשיך לשמוע את המוזיקה המחרישה שלו. רוב הסתכל עלי מבט שהוא רוצה לדבר, לפעמים קשה לי להבין את רוב. כי יש רגעים שהוא רוצה לדבר איתי על משהו אישי, והרגעים האלה ממש לא מתאימים כמו עכשיו. הסתכלתי עליו בחזרה וישבתי במקום שלי. הצלצול נשמע, וכל התלמידים של הכיתה ניכנסה פנימה. היה רעש בגלל כולם. רוב שהיה יושב בשולחן ממולי הסתובב אלי
"למה המורה מאחר ?" שאל אותי. משכתי בכתפיים ושתקתי. אחרי 5 דקות של רעש בכיתה, ניכנסה מורה מבוגרת לכיתה
"שלום" אמרה. התלמידים שתקו והסתכלו עליה
"את במקום המורה שלנו ?" שאלה בקי התלמידה שתמיד חייבת לשאול
"כן אני במקומו, הוא לא מרגיש טוב" אמרה המורה בחיוך. גל של קולות יאוש עבר בכיתה מהתלמידים, וכולם ישבו במקום שלהם. המורה התקדמה אל השולחן הגדול של המורה, והניחה את התיק שלה
"עכשיו אני רוצה להכיר אותכם" אמרה בחיוך והסתכלה על כולם. הסתכלתי עליה בלי עיניין, עכשיו צריך להכיר מישהי חדשה, מעניין מה קורה עם המורה שכולנו אוהבים.
****
(הרגע של לארי)
נרדמתי על הספסל רק לכמה דקות, המכוניות התחילות לצפור ולנסוע בכביש בשעה מאוד מוקדמת.
הסתכלתי אחורה אל הבית, וחשבתי לעצמי שאולי כדי לחזור. אבל המשכתי לשבת. אחרי כמה שניות ניזכרתי בנער שראיתי אתמול, והגרון התחיל להיות קשה מהדמעות שרוצות לצאת. איזה טעות זאת הייתה שאמרתי לו שהוא יעזוב, אולי הוא היה יכול לעזור לי לצאת מהידיים הרעות של האמא הזאת. המשכתי לשבת שם חלש ועייף מאוד, עד שפתאום הרגשתי יד גסה מחזיקה בי ומושכת. הסתכלתי על מי שמחזיק אותי בצורה כואבת, וראיתי את דמות השטן שאני מכיר
"בא הביתה !" צעקה עלי אמא, ומשכה אותי כמו חיה אל הבית. מרוב שהיא הלכה מהר היא התחילה לגרור אותי. לא היה לי כח ללכת במהירות. היא דחפה אותי לתוך הבית ונפלתי על הרצפה. היא טרקה את הדלת בחוזקה, והוציאה את החגורה מהמכנס שלה, והתחילה למתוח אותו. העיניים שלה היו מראות שנאה, הם היו אדומות ומפחידות. התחלתי לרעוד שאני שוכב על הרצפה ומסתכל עליה בפחד.
היא הרימה גבוה את החגורה והתחילה להצליף. התחלתי לצרוח, ולהתקפל מכאב. לא פחדתי למות רק שהיא תפסיק את זה. דקות ארוכות היא מכה אותי עד שהיא הפסיקה. היא הוציאה אוויר והתכופפה אלי. לא הסתכלתי עליה, נישארתי על הרצפה בלי לזוז, היא ליטפה את השיער הבהיר הזהוב שלי בעדינות, שניות ארוכות ואמרה בקול חלש
"אני לעולם לא יאהב אותך" אמרה והרימה את הראש שלי ודפקה אותו חזק ברצפה.
*****
(הרגע של רוי)
כל הלילה הסתובבתי ברחובות המוכרים. חשבתי על לארי בלי הפסקה, וכשעלה אור בשמיים חזרתי בחזרה הביתה.
פתחתי את הדלת וראיתי את אמא שלי יושבת ומעשנת סיגריה. ריח העשן גרם לי לרצות, אבל לא העזתי לדבר על זה, אסור שהם ידעו על זה. עצרתי את הנשימה כמה פעמים כשניכנסתי לבפנים. אמא הסתכלה עלי בלי התרגשות
"איפה אבא ?" שאלתי אותה בקול יפה
"הכלב ברח שהמכונית שלו נתקעה" אמרה לי והמשיכה ולהכניס עוד עשן אל הריאות. הקול שלה היה כבד כל כך, והיא הייתה נראית עייפה ובלי חשק לכלום רק לשבת ולעשן כל היום. זה עיצבן אותי לראות שהיא מדבר ככה ולא עושה כלום עם עצמה, תמיד זה מעצבן אותי
"*$%@" קללתי בשקט
"שמעתי אותך ילד" אמרה אמא, שהיא מסתכלת ישר ולא אלי. כיווצתי את היד שלי מעצבים רציתי לשבור משהו
"אתה יודע שאם אבא שלך היה כאן, הוא היה מחטיף לך" אמרה וצחקקה בקול יבש. עמדתי במקום ונשברתי מלשתוק
"אוף אמא, אם הייתי יכול הייתי רוצח אותך !" צעקתי עליה. היא הסתכלה עלי וזרקה את הסיגריה
"אוף אמא, אוף אתה חתיכת ילד *$%$, עוף מהפרצוף שלי חוצפן" אמרה ועיניים שלה אמרו שהיא מתחממת. הסתובבתי ויצאתי מהבית. טרקתי את הדלת ולא חשבתי לחזור לשם עוד.
…..