הנער שהכרתי *פרק 2*

(הרגע של ג'ואי)
אחרי ארוחת הערב, ראיתי טלוויזיה עם אבא. הייתי עדיין עצבני בקשר לשיעור הפסנתר שאני כל כך אוהב.
גם כשהתחלתי לדבר איתו הוא לא התייחס, בגלל שעל מסך הטלוויזיה הופיע משחק הכדורגל שהוא מכור אליו. לעסתי בשקט את הפופקורן, שאני מנסה בעזרת הלעיסות לפרק את העצבים שלי. אחרי דקות ארוכות שאני מסתכל על המסך בלי חשק, אבא צעק בכל פעם שהכדור ניכנס לשער, עד שאחרי כמה רגעים הסתכל עלי
"אתה רואה, אמרתי לך שהם עומדים לנצח" אמר לי בחיוך, והחזיר את העיניים שלו אל המסך. המשכתי להסתכל כמוהו, שאני לועס ומסתכל בלי חשק בכלל ומחכה שזה כבר יגמר
"יש !" צעק אבא לגול הנוסף שניכנס, והכניס את היד שלו לתוך הקערה שהחזקתי בשביל לקחת כמה פופקורן לבן. נתתי לו מכה קטנה כדי שיוציא את היד שלו משם. הוא הסתכל עלי במבט מצחיק
"אתה לא נוגע בקערה שלי" אמרתי לו וחיבקתי את הקערה צמוד לחזה שלי
"ומי שקנה את הפופקורן, לא מגיע לו לקבל ?" שאל אותי כמו ילד קטן, והושיט את היד
"לא מגיע לילד רע כלום" אמרתי והמשכתי לאכול. אבא צחק והמשיך להסתכל על המשחק. אני והוא אוהבים את הקטעים האלה, ככה אנחנו משלימים ושוכחים ממריבות שונות או מרגעים אחרים. אני זוכר שאמא תמיד הייתה מסתכלת ומעקמת את הפנים שלה, וצוחקת מהשטות הזאת. השעה עברה לה ואבא סימן לי עם היד שלו שאני צריך ללכת לישון. הנחתי את הקערה הגדולה על הספה, והסתכלתי עליו
"אבא" אמרתי לו. הוא הסתכל עלי והנמיך את המשחק עם השלט, כדי לשמוע אותי יותר טוב
"זה לא לתמיד נכון ?" שאלתי אותו במבט דואג. אבא חייך
"אל תדאג ג'ואי, זה רק לשבועיים" אמר לי אבא, והניח את הקערה על הרגליים שלו
"טוב.. לילה טוב" אמרתי לו וקמתי מהספה
"לילה טוב ג'ואי" ענה שהוא מסתכל על המסך ומכניס פופקורן קטן לפיו. עליתי במדרגות ניכנסתי לחדר והלכתי לישון.
****
(הרגע של ניקול)
ישבתי עם הוריי בסלון הגדול שלנו, וסיפרתי להם את מה שקרה. אמא הייתה המומה, ואבא לא היה מרוצה מזה
"אולי זה אחד הילדים מהבית ספר ?" שאל אבא והחזיר את כוס הקפה שלו על השולחן
"דיימון אמר שזה היה ילד מחוץ לבית הספר" אמרתי להם בטוח בעצמי
"במקרה שזה טעות בילד, אני רוצה לדבר עם המנהל" אמרה אמא בפנים דואגות. הנהנתי בראשי והסתכלתי על השעון שתיקתק על הקיר שהיה מאחורי
"מתחיל להיות מאוחר, אני הולך לישון. לילה טוב" אמרתי להם וחייכתי, אמא ואבא חייכו בחזרה ואמרו לילה טוב וכשהתחלתי ללכת, שמעתי אותם מתלחששים על ההתנהגות שלי שהם כל כך אוהבים.
ניכנסתי לחדר השינה שלי סגרתי את הדלת בשקט, וניגשתי אל התיק שאני צריך לקחת לבית הספר מחר. הכנסתי לתוכו עוד כמה מחברות והנחתי אותו ליד המיטה. לקחתי דף קטן ורשמתי בו שיש לי מחרתיים שיעור נגינה, והדבקתי אותו על המראה וניכנסתי למיטה. אחרי שהסמיכה הייתה עלי כביתי את האור, ושכבתי במיטה. החלון הקטן בחדר היה ליד המיטה שלי, בכל לילה הייתי מביט בו והירח היה עומד באמצע. תמיד מחשבות שונות עולות בראשי, על אנשים מסכנים ואנשים שלא זקוקים לרחמים. לפעמים אני רוצה לפגוש אנשים מסכנים ולעזור להם. ואת האנשים שיש להם אושר, ולהראות להם שהם לא צריכים להשוויץ ולהגיד הרבה, אלה לתת ולכבד ולהראות שהם באמת שווים משהו. בכל לילה אני אומר את זה לעצמי ונרדם.
****
(הרגע של לארי)
במשך כמה שעות, ישבתי על ספסל הרחוב בוכה שכבר אין לי אוויר מרוב בכי שובר לב. העיניים שלי היו אדומות ולא הצלחתי בקושי לפתוח אותם מרוב שהם שרפו. הרוח הקרה של הלילה, הרעידה אותי וגרמה לי להתקפל מקור. הסתכלי על הבית שהיה רחוק מכמה כבישים. ראיתי שאור אחד דלוק בבית וזה היה חדר השינה של אמא שלי. הרגשתי כל כך רע, שרציתי לבכות שוב ולצרוח מכמה שקשה לי במצב הזה. האנשים הבודדים שעברו כל 10 דקות, הביטו בי לכמה שניות והמשיכו בדרכם. רציתי לבוא ולהתחיל לדבר איתם שיעזרו לי, אבל לא הייתי מסוגל. הרגשתי עייף כל כך מכל המכות של אמא מכל הצעקות והרעב שהציק, ומחוסר שינה. רציתי לשכב על הספסל אבל פחדתי שמישהו יבוא ויעשה לי משהו. רק בלהיזכר באיש המבוגר שהתחיל לגעת בי זה כמעט מתחיל לשגע אותי.. השעות עברו לאט והרגשתי שככה אשאר כל חיי, חיבקתי את הרגליים שלי, ודמעות התחילו לרדת שוב, עד שראיתי נער מתקרב אל הספסל. גם הוא היה נראה נער שסובל מהוריו..
…
(הרגע של רוי)
התקדמתי אל הספסל שבו ישב נער בגילי רזה, שהפנים שלו היו כל כך יפות, אבל פנס וכמה שריטות אמרו כבר את מה שהוא עובר. ישבתי בצד הספסל, בקושי מסתכל עליו וקצת חושש לדיבר איתו. המבט שלו היה עצוב ומדוכא שכמעט היה אפשר לבכות רק מהסתכל על המבט הכואב שלו. אחרי כמה רגעים של שתיקה שאנחנו מסתכלים על אחד השני, התחלתי לדבר איתו
"גם אתה בלי אף אחד ?" שאלתי אותו בקול מבין. הוא הסתכל עלי מפוחד והנהן בראשו. שתקתי והורדתי את הראש. עברו כמה דקות של שתיקה, חשבתי שכדי לקום וללכת ולמצוא מקום אחר לשבת ולישון בו, אבל ראיתי שהוא לוקח אומץ ומתחיל לדבר
"אני לא יודע מה לעשות עכשיו.." אמר בקול חלש ממורמר, שכמעט מתפרץ מבכי. הסתכלתי עליו ולא הורדתי את עיניים ממנו
"מה הבעיה ?" שאלתי אותו. כאילו שאני יודע מה לעשות. הוא הרים את ראשו אלי
"אמא עשתה לי את זה.." ענה תשובה מוזרה. התקדמתי אליו לאט, שאני מנסה להסתכל על מה שקורה לו בפנים. הוא קצת חשש אבל נירגע
"אמא שלך עשתה לך את זה ?" שאלתי אותו שאני עם פה פעור ומזועזע מכל מה שאני רואה
"כן.." ענה לי והוריד את ראשו
"גם לי יש הורים &^$%" אמרתי לו וחזרתי להסתכל על הכביש
"גם אני יושב ברחובות, ולא יודע מה לעשות עם עצמי" אמרתי ונשמעתי כמו עוד אחד שיש לו תקווה להמשיך
" איך קוראים לך ?" שאל אותי אחרי דקה ארוכה. הסתכלתי עלין ואמרתי בחיוך חלש
"רוי" אמרתי, הוא הסתכל והתחיל לחייך חיוך מאושר ושמח. זה היה נראה ששנים הוא לא חייך
"אני לארי" אמר בקול צרוד והתבייש לחייך מול הפנים שלי. חייכתי אליו בחזרה חיוך אמיתי
"אתה רוצה לישון אצלי היום ?" שאלתי אותו. הוא הפסיק לחייך והסתכל במבט רציני מפוחד
"אל תפחד" אמרתי לו
"אני יכול לעזור לך" אמרתי שהאוזניים שלי לא מאמינות שאמרתי את זה. הוא הסתכל אחורה כמה שניות והביט בי בחזרה
"אני מפחד שהיא תעשה לי משהו.." אמר והתאמץ לדבר
"אתה יכול ללכת, אני אשאר כאן" אמר לי שהוא מתרחק ממני ומסתכל אחורה בפחד. קמתי מהספסל והסתכלתי על המקום שבו הוא מסתכל וראיתי, אישה עומדת מחוץ לביתה שלה. לא היה ברור מה היא עשתה שם. הלכתי כמה צעדים אחורה, והרגשתי לא טוב שאני עוזב אותו פתאום
"לארי" אמרתי לו בקול חלש. הוא הסתובב והביט בי
"אני מבטיח שאני יחזור" אמרתי לו, והתחלתי ללכת למקום שלא חשבתי עליו. הוא נישאר יושב על הספסל עם דמעה על הלחי, והמבט שלו היה נראה מתחנן שאשאר.
…..