הנערה שלא שתקה

פרק אחד.
הלכתי הבייתה בדרך חזרה מליה,החברה הכי טובה שלי. לפתע הרגשתי שמישהו עוקב אחריי. התחלתי ללכת מהר יותר. הסתכלתי אחורה וראיתי נער מביית הספר שלי עוקב אחרי. רצתי במהירות אך לפתע הרגשתי את ידו דוחפת אותי לכיוון סמטה חשוכה.
״תראו תראו את מי אנחנו רואים כאן… מי אם לא רותם מהכיתה הסמוכה. את יודעת רותם את ממש יפה. תמיד בהפסקות הסתכלתי עלייך. יפה אם העיניים הכחולות שכל כך מנוגדות לשיערך האדום, אך בצורה יפה. אך הכי חשוב שקטה. ילדה קטנה יפה ושקטה.״ אמר והתחיל להתקרב אלי.
״מה אתה רוצה אבי?״
״אותך״ השיב לי ונישק אותי באגרסיביות. דחפתי אותו קלות.
״תעזוב אותי אבי. אני לא רוצה אותך.״
״חבל בשבילך. מזל בשבילי. את יודעת זה הרבה יותר כיף כשיש התנגדות.״ אמר ונישק אותי שוב, מצמיד אותי לקיר. צחקתי צחוק קצת מרושע. והוא הסתכל עלי במבט המום.
״אוי אבי… תודה שעשית את זה כל כך קל בשבילי… חשבתי שג׳ורג׳ מלמד אתכם לא לפתוח את הפה כל כך מהר… כבר כמה זמן שאתה נימצא תחת מעקב ועכשיו רק היינו צריכים מקרה ועדות. ולא אני לא אשב בשקט מפחד שתעשה לי אולמישפחתי משהו. זה היה כל כך קל. הנה אתה פשוט מודה, והכל מוקלט.״ אמרתי בעודי מוציאה את האקדח מכיסי.
״מה… מה לעזאזל הולך פה.״
״בדיוק מה שאתה חושב. אבי כרמי אתה עצור על נסיון לאונס. יש לך את הזכות לשמור על שתיקה כל מה שתגיד יוכל ומשומש נגדך בבית המשפט.״ אזקתי את ידיו באזיקים והכנסתי אותו למכונית שלי. הוא שתק. נסעתי לכיוון הבנין שלי. כשהגעתי לבניין הוצאתי את הכרטיס המגנטי שלי פתחתי את הדלת בעזרתו ונכנסתי לבניין. בפנים מייד בלכתי אל בניין הקבלה.
״רונה נמצאת?״ שאלתי את האישה בקבלה.
״כן היא במשרד.״ השיבה לי. התקדמתי לכיוון המשרד שלה כשאני אוחזת בידיו של אבי בחוזקה. דפקתי בדלת ונכנסתי בלי לחכות לתשובה.
״רונה.״ אמרתי. היא ישבה אל הכיסא אם הגב אלי. ברגע שאמרתי את שמה היא הסתובבה. לרונה היה שיער בלונדיני עיניים כחולות ופנים של בובה. הדבר היחיד ששבר את השלמות של רונה היה צלקת ארוכה מתחילת העין עד ליד האוזן.
״הוכחה יש?״ שאלה אותי. הנהנתי לחיוב.
״יופי. תשאירי אותו כאן אנחנו כבר נטפל בו.״
״אין לכם שום זכות להחזיק אותי פה!״ צעק אבי.
״דבר ראשון נערי הצעיר תנמיך את הטונים. דבר שני יש לנו כל זכות שבעולם להשאיר אותך פה. הוכחה, תמונות, וידוי מוקלט הדבר היחיד שבדרך כלל חסר זה עדות, אבל רותם שלנו פה תישמח אפילו מאוד לעזור לנו ולהיות עדה בבית המשפט. אז כן, אנחנו יכולים להחזיק אותך פה.״
הוא הסתכל עלי במבט רצחני.
״רותם את לא מכירה אותי. יש לי אנשים והם יפגעו בך ובכל מי שאת מכירה אם תעידי נגדי״ אמר בקול מאיים.
״אתה יודע אבי, אני יודעת הכל על החבורה הקטנה שלכם. אהל אך הם יפגעו בי אם הם לא ידעו שאני זאת שהעידה נגדך. האיום החסר משמעות שלך לא פועל עלי.״ אמרתי בעודי יוצאת מהחדר ומשאירה אותו בפנים עם מבט המום על פניו. ברור שהוא יהיה המום. הוא רגיל שבנות מתות מפחד ומתקפלות. אך לא אני. אני לא אשב בשקט ואתן לו להסתובב חופשי. אני יודעת שזה בדיוק מה שהוא רוצה. הפחיד את הנערה וכך לא יהיה עדות והוא יצא חופשי. אך לא אני. אני יודעת שכל מה שצריך בשביל שהוא יקבל את מה שמגיע לו הוא אומץ. האומץ להעיד, והאומץ לדבר.