הנערה עם השיער הלבן-פרק ראשון

התעוררתי מן הסיוט,
זה קרה לפני שנים
אבל זה עדין רדף אותי לילה אחר לילה
קולה של סבתי, עיניו של האיש
כאב הפציע.
הסתכלתי מסביבי בשביל לראות אם
אמה עדיין ישנה,אמה היא כנראה
הסיבה לכך שאני עדיין נושמת
אתם מבינים לפני שנים, כאשר נפצעתי
היא זאת ששיכנע את כולם שכדי להשאיר אותי
הסתכלתי עליה והיא נראתה כול כך שלווה
דעתי שאף פעם לא צרחתי בסיוטי
רק קפאתי מפחד בגללם
אבל מצד שני גם אם הייתי צורחת היא לא
הייתה שומעת, היא אחת מאותם אנשם שיכולים לישון
באמצע הוריקן,קינאתי בה,
אך מצד שני גם ככה לא נזקקתי להרבה זמן שינה.
לבשתי את מעיל העור שלי, ויצאתי אל הקור של הלילה
איש לא היה ער, חוץ מאשר, מתיו, יש לו עיניים כחולות
ועור חיוור, ואה, כן, הוא אלף.
הוא בדרך כלל שומר בלילות, כי טוב הוא יצור לילי,
הוא תמיד מתלונן על כך שאני צריכה לישון יותר,
אבל אני יודעת שהוא די אוהב את זה שהוא
לא צריך לשמור לבד
"היי, מתיו, מה קורה?"שאלתי אות ווהתיישבתי על בול העץ לידו
"כמו בכול לילה" הוא אמר ושנינו צחקנו מעט
"עוד הפעם סיוטים?" שאל "תמיד"עניתי ועל פני חיוך מריר
"נראה לי שהם מתחילים להעלם"הוא אמר"מה מתחילים להעלם?"
שאלתי אותו "הסיוטים שלך, תראי ישנת כמעט לילה שלם"
הוא אמר והצביע עאל עבר האופק אשר התחיל להפוך לורוד
"הלוואי שיכולתי לעבוד על עצמי, אבל האמת שהלכתי לישון רק בסביבות
2 לפנות בוקר או משהו כזה" אמרתי וצחקתי, זה היה צחוק ציני כזה
הצחוק שסיגלתי לעצמי בחיי החדשים"למה יש לי הרגשה שאני יודע לאן את הולכת עכשיו?"
הוא שאל אותי"מכוון שזאת כבר ממש שיגרה"אמרתי לו בחיוך קריר ומרוחק כזה
"שיגרה עשויה להרוג" הוא אמר לי"ובכול זאת אתה שומר על המחנה בכול לילה"
אמרתי לו וחיוכי הפך לציני "טוב, אבל תזהרי"הוא אמר "אל תדאג אח גדול אני אחזור בחתיכה אחת,
מקסימות שתיים" אמרתי לו וצחוקי הציני נשמע עכשיו בכול המחנה אך איש לא התעורר ממנו הם קבר התרגלו לצחוק הזה בשעות המוקדמות, אני זוכרת שפעם אחת לא היה לי כוח לצחוק את הצחוק
הזה משום שהסיוט היה גרוע מתמיד, וכול המחנה הגיע בשביל לבדוק אם אני עדיין נושמת
רק מלהיזכר צחוקי הפך לחזק יותר"היי"נשמע קול מאחורינו הסתובבנו ושם עמדה אמה
"תגידי, את מרגישה לא טוב?"שאלתי אותה בדאגה זה היה נדיר לראות אותה מחוץ למיטה לפני תשע בבוקר"כן, אני בסדר, פשוט נהיה לי קצת קר ואחרי שהתעוררתי בשביל להתכסות לא יכולתי להירדם
אז תהיתי אולי את רוצה ללכת לטייל איתי?"היא שאלה וקולה ממש דחק בי, ידעתי שמשהו לא בסדר והיא לא רוצה שאיש ידעה על כך לכן שיחקתי את משחקה,
"נתראה מחר באותה השעה?" שאלתי את מתיו"תמיד"הוא ענה לי
ואני ואמה התרחקנו מן המחנה "מה קורה פה?"שאלתי אותה"את זוכרת את היומנים של אימי?"
היא שאלה אותי, ברור שאני זוכרת אותם היא תמיד נמצאת בקרבתם בעיקרום משום שהם
הדבר היחיד שנשאר לה מאימה"נו"דחקתי בה"אז יש שם מקום שמוזכר הרבה פעמים
ביררתי קצת וגיליתי שזה סוג של כנסיהשנמצאת פה לא רחוק, אז חשבתי אולי,
את מוכנה ללכת איתי לשם?"היא שאלה בהיסוס"אמה, את כמו אחותי אני לא אשאיר אותך לעשות משהו מטופש ומסוכן לבד, זה התחום שלי!" אמרתי לה והיא צחקה בהקלה