הנסיכה של פרינייל פרק 5

הנסיכה של פרינייל פרק 5
את השעות הבאות מארון בילתה בארוות הסוסים, היא מצאה שריון ישן וניקתה אותו כאשר אבי נכנסה לארווה, תחילה מארון לא זיהתה אותה אך אחרי שהתקרבה והתיישבה לצידה היא הניחה את השריון בצד ושלחה לה מבט נוטף רעל.
"מה את רוצה?" היא שאלה את אבי כמעט יורקת את המילים
"אני רק רוצה לדבר מארון" אבי ענתה לה עם קולה הרך והתקרבה אליה קצת יותר, בוחנת את המבט בעיניים שלה ואת תנועות הגוף שלה, אבי הייתה חברתה הטובה ביותר היא הכירה את סיליה כמו שאף אחד אחר לא הכיר אותה, והאישה שהייתה מולה, בעלת השיער השחור, מבולגן ומפוזר מאחורי גבה כמו גלים של האוקיינוס שחורים, כאילו מבשרים על היבוא, ועינייה, העיניים הירוקות של סיליה היו עכשיו מלאות זעם ובלבול המבט שלה היה לא ממוקד, כאילו מחשבותיה במקום אחר.
דבר אחד אבי הייתה בטוחה, זאת לא הייתה סיליה, והיא לא חושבת שיהיה אפשר להפוך את המצב.
מארון לא השיבה לאבי והיא לקחה זאת כאישור,
"אני לא יודעת מה קרה פה ואני די בטוחה שגם את מבולבלת אבל אני רק רוצה לומר לך שאני כאן בשבילך, אפילו שאת לא מכירה אותי, אני וסיליה היינו מאוד קרובות ו…" לפני שאבי יכלה לסיים את המשפט שלה מארון הרימה את קולה וצעקה עליה:
"אני לא סיליה! את לא מכירה אותי את לא יודעת מי אני ומה עברתי ותיהיו בטוחים בדבר אחד, אני לא הולכת להיעלם בכדי שתוכלו לקבל את סיליה היקרה שלכם בחזרה"
"תנסי להבין את הצד שלנו, אנחנו גם לא בחרנו בזה וזה לא היה החלטה שלנו"
מארון לקחה את השריון ובמיומנות שהפתיעה את אבי הלבישה אותו על עצמה, היא עלתה על הסוס כמו רוכבים מיומנים מן השורה והיא השאירה את אבי לבד בארווה כאשר דמעות חנוקות בגרונה והיא צופה בחברה הכי טובה שלה רוכבת אל מחוץ לחומות הטירה בשיריון של גברים ושיערה השחור מתנפנף ברוח.

את גילינה ואת אדריאן יכלו לאתר בקלות הם הצחינו מיין, כל אחד מהם בחלקה אחרת של מרתף היינות אך שניהם באותו מצב שכרות, גילינה כמובן מאשימה את המכשפה וממשיכה לקלל אותה בקללות הכי רעות שנשמעו מפיה אי פעם, בעוד אדריאן מבחוץ נותן מבטים ריקים ואדישים אך מפנים לא מפסיק להאשים את עצמו 'רק יום אנחנו נשואים וכבר קלקלת אותה' קול אמר בראשו, אך הוא מנסה להשקיט אותו עם עוד שלוק מן היין, לבסוף נמאס לו והוא עשה את דרכו אל הדרך המוכרת לכיוון בית הבושת הקרוב, מקסימין מיד מאחוריו, מנסה לדלות את הרכילות החדשה והעסיסית שכולם מדברים עליה ישירות מן המקור הראשון, אך הוא בקושי מבין משהו מבין המלמולים של אדריאן אך הוא לא וויתר וליווה אותו עד למפתן בית הבושת אך שם עזב אותו, יש גבול גם לנחישות ולסקרנותו של אדם.

מארון עשתה את דרכה עם הסוס לכיוון לא ידוע, היא הרגישה יותר טוב עכשיו עם השריון ועם החרב לצידה, היא הרגיעה את דהירתו של הסוס והקשיבה לעלים שנדרכים על ידי הסוס משום מה רעש זה הרגיע אותה, היא מצאה מקום מוסתר והחליטה לשבת שם, היא לא ידעה מה היא רוצה לעשות עדיין, לברוח? מה עם זהב? איך תסתדר בדרכים בלי זהב, או שאולי להישאר, שם? עם כל מעריצי סיליה? כל מה שהם עושים זה רק לבהות בה ולילל בבכי. כן היא יכולה לברוח, לא משנה זהב היא תמיד יכולה לצוד לה אוכל ו..כן היא יכולה לשרוד היא חשבה לעצמה, הכל רק בכדי להתרחק מהאנשים האלו.
לפתע כל שריריה של מארון ננעלו, חושי הציד שלה קלטו משהו, או מישהו מאחוריה, היא שלפה מיד את חרבה, והסתובבה במהירות, את האדם שהיה מולה היא זיהתה, זה היה האדם הגבוה שהיה בחדר כאשר היא התעוררה.
מרעיד האדמות לא חשש מן החרב, הוא לא שלף את שלו.
"אמא שלך שלה אותי" הוא אמר לה באדישות, מארון ששמעה את קולו המחוספס בפעם הראשונה, מיד נדרכה, חושי הציד שלה הזהירו אותה עכשיו כאילו אמרו לה 'תתרחקי הוא מסוכן'. מרעיד האדמות, מיומן בקרב ובקריאת אנשים שם לב בשינוי במארון.
מארון עם חרבה השלופה תקפה אותו, מיד הרימה את חרבה ובטקטיקה מיוחדת העבירה אותה כמו השפרצת מכחול מלמטה ללמעלה פוגעת לו ברגל, לא נראה כאילו זה הזיז לו הוא פשוט שלף את חרבו הוא, מארון אחרי הפגיעה בו הרימה את חרבה מסביב לראשה וחסמה את החרב שהונחה עליה, החרב של מרעיד האדמות, כך שהם הגיעו למצב שהוא משעין את חרבו וכל כוחו עליה ועל חרבה, מארון מוציאה את חרבה מן המאמץ הזה ובכדי לא להיפגע מן הכוח הרבה שהופעל על החרב מתכופפת למטה בזמן שהחרב של יריבה עוברת את ראשה ולפני שהוא שלח אותה שוב לכיוונה היא זזה ממקומה ובמהירות זזה לצידו של מרעיד האדמות אך שמרה ממנו מרחק, מרעיד האדמות הסתובב לכיוונה, תוקע את חרבו באדמה הקשה.
"אני לא פה בכדי להרוג אותך אני פה בשביל להחזיר אותך" מרעיד האדמות אמר את המילים באדישות, ידיו לצידי גופו.
"ומי אמר לך שבדיוק אחזור איתך?"
"ומי אמר שאני שואל אותך?" אחרי הפסקה קטנה שבה שניהם שלחו מבטים אחד לשני הוא המשיך:
"זה יכול לקרות בקלות את תבואי איתי ונחזור ונשכח שזה קרה, או שזה יקרה בכוח, אני אולי לא אהרוג אותך אבל אפגע בך מספיק בכדי שתתמוטטי ואז אסחוב אותך לטירה בחזרה, ההחלטה בידיים שלך".
מארון שקלה את דבריו בראשה ולבסוף הכניסה את חרבה למקומה והתקדמה לכיוון הסוס שלה, היא עלתה עליו בקלות בלי לחכות מרעיד האדמות היה מאחוריה כבר על סוסו.
"מה השם שלך בכל מקרה?" מארון שאלה אותו, קולה קצת מעוצבן
"סר ברלוק" הוא ענה לה באדישות
אחרי החלפי המילים האלה הם לא דיברו יותר, בניגוד לסיליה מארון הייתה שתקנית, היא לא הרבתה לדבר ומרעיד האדמות גם הא היה שתקן אז שניהם פשוט דהרו בשקט על סוסיהם.
מרעיד האדמות הוביל את הדרך בגלל שמארון לא זכרה את הדרך שבאה ממנה, היא בחנה אותו בשקט, הוא החזיק את האוכף של הסוס ביד אחת ואת ידו השניה הוא הניח ליד חרבו, היא הכירה את המנהג הזה, זה היה מנהג של נבגדים בשדה הקרב, אנשים שלא מסוגלים שיהיה מאחוריהם אנשים אחרים, הם חשים צורך להיות תמיד מוכנים עם היד על החרב, מארון לא נפגעה מפעולה זו ואף הוחמאה מכך, היא הייתה רגילה להתנהגות כזאת.
לאחר זמן מה הם הגיעו לטירה, מארון שבה אל ארוות הסוסים וניתרה מן הסוס במיומנות, הפעם היה תורו של סר ברלוק לבחון אותה, היא הייתה רגילה לכך שגברים בוחנים אותה היא הייתה נאה והיא ידעה להשתמש בכך למטרותיה, אך הסוג מבט של סר ברלוק לא היה מבט של גבר רעב שסקר את גופה זה היה מבט סקרן, ומופתע. כאשר מארון סיימה לארגן את הסוס שלה ואת הציוד שלו במקום היא לא ידעתה בדיוק מה לעשות אז היא החליטה לחזור אל הטירה ושם כבר תמצא את עצמה, היא העיפה מבט מאחוריה ולא ראתה את סר ברלוק, הוא השאיר את הסוס שלו כמו שהוא, כנראה ציפה לאחראי על הארוות שיטפל בסוס שלו, 'טיפוסי ולא אחראי' מארון חשבה, היא לא הסכימה בעבר שאף אחד חוץ ממנה יטפל בסוס שלה וגם לא תסכים לזה עכשיו.
כאשר מארון נכנסה לטירה כולם בהו בה, משרתים, אנשים שעברו, עצרו והסתכלו עלייה שותקים, היא הרימה את ראשה וצעדה לכיוון החדר שברחה ממנו, את הצעדים שלה שמעו בכל הטירה היה שקט מוחלט לכל מקום שהיא הלכה. כמובן שהיא לא זכרה את הדרך והיא פשוט פסעה בטירה הענקית מנסה לזהות משהו שם ללא הצלחה.
"סיליה?" קול קרא פתאום את מארון, היא הייתה שקועה כל כך בניסיונות לחפש משהו מוכר עד שלא שמה לב עד שהאדם אחז בכתפה. מארון מאינסטינקט תפסה את היד באחזה בכתפה ותוך כדי חצי סיבוב לכיוון בעל היד היא תפסה אותה וסובבה גם אתה משאירה את בעל היד בלי יכולת לזוז אם הוא לא רוצה לשבור אותה.
"אתה היית בחדר כשהתעוררתי" מארון אמרה לאיש הצעיר שהיה מולה, היה לו שיער תלתלי חום ועיניים חומות והוא היה יפה תואר, זה היה כמובן אדריאן.
מארון שיחררה אותו אך לטשה בו עיניים בוחנות, אדריאן מצידו הסתכל לכל כיוון חוץ ממנה.
"אתה מסריח מיין" היא הודיעה לו
"ואת מסוסים" הוא החזיר לה ושיהוק נפלט מפיו.
מארון עמדה להסתובב וללכת אך הוא עצר אותה.
"אני מצטער" הוא אמר
"שמעתי דברים יותר גרועים מגברים עם ביטחון גבוה וזרג קטן" מארון אמרה לו בקול אדיש, היא דיברה אמת, להיות אישה אבירה היה אחד הדברים הכי מוזרים שאי פעם נראו ומארון הייתה צריכה להילחם קשה מאוד על כך ועל כבודה.
"אני מדבר על מה שקרה לך, זה אשמתי"
"מה זאת אומרת?"
"הקללה שהוטלה עלייך ועל סיליה, בגללי היא הוטלה, בשביל להתנקם בי" קולו לא עלה על לחישה, למארון לקח זמן לקלוט את דבריו וכאשר הוא לבסוף העיז להרים את מבטו אליה הוא ציפה למבט מבין ואוהב של סיליה אך מה שקיבל היה מבט קר, כועס ומלא זעם. הוא לא אמר כלום בעוד מארון הלכה ממנו, היא מייד הסתובבה חזרה לכיוונו במהירות, היא פתחה את פיה לומר משהו ומיד סגרה אותו, היא לקחה נשימה ארוכה ואמרה לו בשקט ובקול מאיים
"יש לך מושג לכמה נזק גרמת? לי היו חיים טובים ואני די בטוחה שלסיליה שלך היו גם חיים טובים ועכשיו הכל הרוס" מארון התחילה להרים את קולה "אני חייבת להיות פה, אין לי לאן ללכת אני לא מכירה אותכם ואני לא יודעת אפילו איפה אני" קולה היה קרוב לצעקה, אדריאן שתק וספג את צעקותיה, הוא ידע שזה מגיע לו.
"רק תגידי לי מה אני יכול לעשות" הוא העז לומר משהו
"כלום!! אתה לא יכול לעשות כלום!! עכשיו אני תקועה פה במקום שבדיוק ממנו ברחתי ואני לא יכולה לעשות כלום בנוגע לזה כי שמתם עלי שומר"
"שומר?"
"סר ברלוק"
"מרעיד האדמות? אני לא אמרתי לו לשמור עלייך"
"אתה, האמא של סיליה הזאת, אבי כולכם אותו הדבר, ואני לא אתן שיתרבתו אותי. אתה רוצה לעזור? אתה באמת רוצה לעזור? תוציא אותי מפה".
שתיקה שררה בין שניהם, מארון עמדה לעזוב ואז שמעה אותו אומר
"בסדר אני אוציא אותך מפה".
מארון הייתה מופתעת, היא לא הייתה מופתעת ככה כבר המון זמן, מאז אותו בוקר ליתר דיוק, הסערה שתחוללה בה נרגעה בבת אחת והיא אמרה לו "יופי" ולפני שהלכה שאלה אותו
"מי אתה אמור להיות בכלל?"
"אני אדריאן ורנדהרו, הטירה הזאת של אבא שלי, ואני בעלך, החדר שלך הוא במעלה המדרגות שמאלה, תיהיה למטה דבר ראשון בזריחה" והפעם הוא היה זה שהסתובב והלך והשאיר את מארון לחשוב לעצמה בעודה פוסעת לכיוון המדרגות, כשהגיעה לחדרה היא סגרה את הדלת מאחוריה ובדקה שהיא לבד.
אחד הדברים שיותר הפריעו למארון במצב החדש שלה היה הכושר שלה, הוא לא טוב כפי שזכרה אותו, 'כנראה משום שהוא לא היה קיים כי את לא באמת קיימת' היא הזכירה לעצמה אך העיפה את המחשבה הזאת מראשה, מארון הלכה בחדר, עדיין עם בכדי הלחימה שלה, השריון והחרב, היא התחילה להוריד אותם פריט אחר פריט ושמה אותם בקפדנות יתרה מתחת למיטה הגדולה שהייתה בחדר, היא נשארה עם הכותונת התחתונה וצחקה למראה שלה, היא לא הייתה לבושה כך שנים, מאז שעזבה את המנזר לפני שנים רבות כל כך, היא החליטה שהיא לא רוצה להיות עוד אישה, היא החליטה שהיא רוצה להיות כמו גבר ושיתייחסו אלייה כמו לגבר.
מארון ציחקקה כאשר חשבה על הזיכונות שהציפו אותה, את הדרך הקשה שעברה עד שהצליחה למצוא מישהו שילמד אותה, את כמות הפעמים שנפלה מהסוס עד שהתרגל אליה והותיר לה לעלות עליו ואת כמות הגברים שהפתיעה כאשר הוכתרה כאבירה.
על הזיכרונות האלו לא יכולים להיות המצאה היא חשבה לעצמה, קרה איזה דבר כישופי, אולי אם היא פה, סיליה בעולם שלה, ואולי אם היא תמצא מכשף היא תוכל לחזור לשם.
'וותרי' קול בתוך מארון אמר לה, זה מה שיש 'תתמודדי כמו שהתמודדת עם כל דבר אחר זה העולם שלך עכשיו ואם לא מתאים לך, תתאימו אותו אלייך' כן, זאת הדרך שאני אפעל, היא חשבה לעצמה 'ואני אתחיל את זה מלעוף מהכלא הזה' היא חשבה כאשר התבוננה סביב וגלגלה את עינייה.