הנסיכה המתה: פרק שלישי חלק ב’

כאשר עמדנו מחוץ לבית של הוריו, הייתי מוכנה לעזוב הכול לברוח.
אני לא יודעת איך ציפיתי שביתם ייראה, אך אני מניחה שלא כך, לא ציפיתי שהם יגורו באחוזה.
ג'ייקוב ראה את החרדה על פניי אני מניחה, משום שהוא הניח את ידו על כתפי ולחש באוזני.
"אל תדאגי," הוא אמר. "הוא הרבה יותר גדול מבפנים." כאשר הוא אמר את זה, הבטתי בפניו, ומשהו עבר בנינו, מין הבנה עד כמה כל העניין הזה מטופש והתחלנו לצחוק, אני לא יכולה להגיד שצחקנו בקול רם או לאורך זמן רב, אך צחקנו, וזה הפיג מעט את המתח מכתפיי, והייתי אסירת תודה לו על כך.
"את רוצה להיכנס?" הוא שואל, ולרגע אני חושבת שזה רק בשביל הנימוסים, אבל אז אני רואה את קמט הדאגה ביו גבותיו.
"אנחנו יכולים להסתובב וללכת בכל רגע." הוא מוסיף, בזמן שאנחנו מתחילים ללכת אל עבר הכניסה.
"ומה עם הפונדק?" אני שואלת, עיניי, לא מביטות בו אלא בדלת הכניסה, אני מניחה שזו הדרך שלי להתמודד, צעד אחד בכול פעם.
"אני אחשוב על תוכנית אחרת, אבל אני לא מוכן שתעשי משהו שאת לא מוכנה לעשות רק בגלל שאת מרגישה שאת חייבת." הוא אמר, ידו מתהדקת סביב ידי, כאילו בשביל להחזיר אותי אל האדמה, אבל הייתי רחוקה מידי אני מניחה, הסיטואציה הזכירה לי מקום אחר ואנשים אחרים, באותו מקום, אדם אחר אחז בידי בכדי שלא אתעופף, ואנשים אחרים חיכו לי בקצה השני של הדלת, אבל אני חוששת שהתוצאה תהיה זהה, כישלון מוחץ.
אנחנו עומדים מול הדלת כעט, וג'ייקוב לוחץ את ידי, כנראה באהדה, אך אני לא חושבת שהוא מבין.
זה מפחיד אותי אתם יודעים, מה אם זה יתפוצץ לנו בפנים, ג'ייקוב הוא הבן שלהם והם יבינו, אך אני אף אחת, אני פשוט מישהי זרה, שהוא אפילו לא אמור להכיר.
הדלת נפתחה לפני שהספקתי להסתובב ולברוח, ואני ארורה אהיה, אך הייתי מוכנה לנטוש אותו שם ולהיעלם לנצח.
הגבר עומד שם בפנים חמוצות ואך אי-אפשר לחשוב אפילו לרגע אחד שהוא משרת, הוא היה בעל הבית וכול הופעתו זעקה זאת.
"אתם מאחרים." הוא אמר מביט בג'ייקוב בפניו החמוצות, אך אני יכולה לראות את עיניו נעות במהירות, בודקות כי הוא שלם והכול בסדר, ואז מבטו מגיע אליי, והוא קופא.
"רוזי?" הוא שאל מופתע, ופניו הביעו הלם מוחלט, לא הכרתי אותו, אך נראה כאילו הוא מכיר אותי.
"רוז." הוא אמר עוד הפעם והתקרב אליי, ואני לא עשיתי דבר, פשוט עמדתי שם, מופתעת.
הוא התקרב אפילו יותר וחיבק אותי, פניו מונחות על שקע צווארי.
"רוזלין שלי." הוא הוסיף, ואני הבנתי שהוא לא קורא בשמי, אלא בשמה של אימי, שמה היה רוזלין ואני נקראתי על שמה, אבי אמר שזה משום שאני דומה לה כמו שתי טיפות דם, הוא אהב דימויים מדממים.
"אבא." בקולו של ג'ייקוב נשמע מודאג, ומבולבל, לא מבין למה אביו מחבק את הארוסה המזויפת של בנו.
"את אמיתית?" הוא מרים את פניו מכתפי ובוהה אל תוך עיניי, רציתי לרצות אותו משום מה, המבט על פניה גורם לי לרצות לומר כן, אבל אני לא רציתי לשקר לו.
"אני אמיתית," אני עונה בסופו של דבר."אבל אני לא מי שאתה רוצה שאני אהיה." אני אומרת ורואה את העצב בעיניו, את הרצון העז שאני אהיה מי שאני לא, ראיתי את המבט הזה, פעמים רבים בעבר, וזה לא חדש לי.
"אולי כדי שניכנס פנימה?" שואל ג'ייקוב ומנפץ את השתיקה שעמדה בינינו.
"אתה צודק." אמר אביו מריחוק מסוים, ונכנס אל תוך הבית.
"מה זה היה?" הוא שאל אותי והביט אל אביו, שיצא מחוץ לתחום השמיעה.
"לא יודעת, הוא אביך, חשבתי שאתה אמור לדעת מה הולך פה." אמרתי באדישות מסוימת, ואולי זו הייתה פשוט עייפות, משום שאני חייבת להודות, הדבר היחיד שאני רוצה לעשות עכשיו, הוא ללכת לישון, לעזאזל, אני מוכנה אפילו להירדם בשמלה הלא נוחה הזו, ובכובע הנוראי הזה.
"אני לא חושב שאני אמור להבין אותו משום שבוורידינו זורם אותו דם." הוא אומר לי במין קרירות ונכנס אל תוך הבית.
אני מביטה אל הכניסה הגדולה של הבית, ושוקלת שוב האם כדי לי להיכנס, האם אני באמת רוצה להיכנס אל תוך הבלגן הזה.
ברגע שנעלי נוגעת בשיש המבריק, אני יודעת שזו הייתה טעות, אך שכבר לא יכולתי לחזור לאחור, הבטחתי ואני מכוונת לקיים את הבטחתי.
אני מניחה שמיותר לומר שמשם הכול רק הסתבך.