הנסיכה בעלת השם המסתורי (פרק תקוע)

זה פרק ששייך אפישהו בין 45 ל46 (או 44 ל45) תהרגו אותי אחר כך —>

"אממ… מעניין מאוד…" אמר המלך ליועציו. הוא ממש התפלא כשראה שהיא עברה את החלק הראשון של המבחנים שלה. הוא בחיים לא היה מעלה את ההצעה הזו אם היה יודע כמה חכמה היא.
"אז אתה בעצם אומר שהיא אמרה לכם שהיא פשוט למדה הרבה והשתמשה בכל מה שהיא יודעת?!" הוא זעם. היא מסתכל עכשיו את כל תוכניותיו!
"בסדר, שאלו אותה את השאלות האחרונות. ותביאו לי את התוצאות לבדיקה." אמר דמיאן בקרירות ויצא משם.
היועץ הזקן – שהיה בעל זקן לבן יותר ארוך מגופו- התיישב במקומו והרים את עיניו הגדולות אל עבר הנסיכה, שישבה על כיסא מול שולחן מולם. היא נראתה נינוחה, כאילו לא חששה מהמבחן הזה. הוא לא ידע שהיא התאמנה עם ויליאם לקראתו, ולכן ידעה כל כך הרבה פרטים על הממלכה.
"כמו שאת יודעת, המלכה שלנו… כבר מזמן לא איתנו. תוכלי להגיד לי מתי נפטרה היא?" היא ידעה לפי נימת קולו שהוא לא באמת רצה לשאול את השאלה הזו, אך היה חייב.
"היא… היא מתה בלדתו של הנסיך השני, אלא כך? אני בטוחה שכולכם אהבתם אותה מאוד." אמרה והוסיפה נימה עצובה לקולה. אחרי הכל, גם היא חוותה איבוד של אמא, גם אם לא באותה הדרך.
"נכון… היא היתה מהנשים החכמות בממלכה…" אמר וליטף אות זקנו.
"תוכלי הגיד מה הסמל של הממלכה?" 'מה זה השאלות האלה? האם זה באמת מבחן?' חשבה לעצמה. "טוב… זה עיגול על משטח מרובע, ויש בתוכו ציור של טיפה -שמזכירה יותר עלה."
"צודקת." אמר. הוא היה מותש. אמבר ריחמה עליו על שקיבל את המשימה, אך אי אפשר לסרב למלך…
"אז נשאר לנו רק שאלה קשה אחת, נכון? אממ, תני לי שנייה אחת לחשוב."
'אז כן יש לו שאלה קשה, אה?!' אמבר התחילה לזוז מעט. היא לא רצתה להיכשל -לא שזה היה חשוב לה אבל בתור נסיכה היא אמורה להפגין ידע-
"האם את יודעת… מה קרה לנסיך אדוארד בצעירותו כשטייל ליד האגם?" הוא שילב את ידיו וחיכה שאני ייתן תשובה.
זו באמת היתה שאלה קשה. תכנית, היא לא אמורה לדעת אותה, זו שאלה מכשילה, אך אמבר זכרה שויל אמר משהו על זה כשלמדו. הוא אמר שכשאדוארד היה צעיר, הוא טייל יום אחד ליד האגם, זה היה כשהם עוד היו בשיעורי הרכיבה שלהם ביחד, לפני שאביהם הפריד אותם. הסוס של אדוארד התחיל להשתגע, אף אחד לא ידע למה והעיף אותו מעל גבו לתוך האגם.
האגם, שידוע לכל מי שהיה אי פעם בקרבתו הכיל אז מים מסוכנים ולנסיך נשקפה סכנת טביעה מחנק. אחד המשרתים שהיה שם באותו יום לא היסס וקפץ אחרי הנסיך אל התוך המים. אלו היו כמה דקות מתוחות שכולם חיכו לראות את פניו של המשרת והנסיך. ממש על השנייה האחרונה הם הופיעו מעל המים, מתנשפים ורטובים. כולם מיהרו לקצה האגם כדי לעזור להוציא אותם משם…
"… ומאז החליטו שצריך לטהר את המים וזה מה שעשו." אמרה בגאווה ועייפות. סיפור ארוך מאוד לספר אותו ככה. הזקן הביט בה בפנים מופתעות. אין סיכוי מולה, היא פשוט יודעת הכל. "איך… איך את יודעת את כל זה?!" אמר, עדיין המום לגמרי.
"אפשר להגיד שהיו לי מורים טובים ואי תלמידה חרוצה." אמרה. זה היה מה שהיא היתה אומרת כש אנשים מארמונה היו שואלים אותה שאלות כאלה.
"אני מניח שצדקת בכל השאלות, למעט שלוש, אך זה עדיין הרבה נקודות כדי לקבל מצוין." הזקן והיועצים קמו בזה אחר זה ויצאו מהחדר.
היא לא היתה צריכה שיגידו לה מה התוצאה. היא ידעה שהיא עברה, והיא גם ידעה שזה מה שהמלך רוצה.
אחרת הוא לא היה לוקח *אותה*

***
'לפחות היא חכמה מספיק, אחרת אני הייתי צריך לחשוב מה לעשות איתה, ואני לא יכול פשוט לגרש אותה מפה…' חשב המלך. הוא לקח את הכוס שהיתה מונחת ליד המיטה שלו ולגם ארוכות. זה לא שהוא רוצה יותר מידי, רק להיכנס למלסיה ולראות את הכספת… הוא בטוח שיש שמה משהו חשוב.