הנסיכה בעלת השם המסתורי- השיכתוב 1

יש לי משום מה הרגשה שהקוראים שלי עלולים להרוג אותי….
אני מקווה שתאהבו את הגירסה הזאת, אני פשוט לא אהבתי את מה שיצא בהתחלה…
אז, הינה השיכתוב (=

הם היו במקום המסתור. הוא לא הניח לאיש לגלות על המקום הזה. הוא הפנה את מבטו לעבר דלת הפלדה העבה שהייתה בכניסה. סביב השולחן ישבו חמישה אנשים. חמישה אנשים שאם זהותם תתגלה, הם יכנסו לצרות גדולות, גדולות יותר ממה שהם חושבים.
"אז אתם מוכנים?"

***

היא ידעה שהיום הזה יגיע. היא הייתה מוכנה לו, הרי היא ממליא לא יכולה לברוח ממנו. היא הייתה הנסיכה, היא צריכה להוות דוגמא לכל.
"את מוכנה נסיכתי? הוא כבר פה." המשרתת שלה עמדה בכניסה והסתכלה עליה בתדהמה. למען האמת, הנסיכה לא ציפתה לתגובה אחרת. היא לבשה את השמלה הכי מהודרת שהייתה לה, והתסרוקת שעל ראשה רק הוסיפה לה עוד מהיופי המלכותי שלה.
המשרתת הזו. הנסיכה שאלה את עצמה מלא פעמים מדוע היא עוד נשארת איתה, הרי כל המשרתות האחרות התרחקו ממנה. היא עצבנה את כולם, משום מה.
בגדיה הפשוטים תמיד עוררו בנסיכה רצון לחזור על שאלתה מדוע היא לא מוכנה לקבל בגדים חדשים, או לפחות שמלת משרתת חדשה. היא תמיד ענתה בסירוב שהיא אינה צריכה זאת ושמטרתה היחידה היא לשרת את הנסיכה, ולא לקבל תמורה גדולה כזאת ממנה.
"כן, כמובן." ענתה והתקדמה לעברה. הן ירדו במדרגות וראו את המלך, אביה, בכניסה לצד נער שבגדיו המכובדים הבהירו לה שהוא הנסיך. האיש שאיתו היא צריכה להתחתן. הן התקדמו לעברם והנסיך נטל את ידה ונשק לה. "את נראית נפלא, גברתי." אמר וישיר מבט אליה. הם יצאו אל החצר וטיילו בין שיחי הפרחים שהנסיכה אהבה כל כך. שיחים שסביר להניח ולא תראה שוב, לזמן מה.
"אז המלך מעוניין לבחון אותי? כדי לראות אם אני מתאימה להיות אשתך? " אמרה לאחר ששמעו את הסיפור המלא של הנסיך.
"כן. זו מין מסורת כזאת אצלנו, לבדוק את האישה בכמה דברים. אל תדאגי," אמר כשראה את פניה הספקניות של הנסיכה. "אני בטוח שהם לא הולכים להיות קשים."
הם עצרו מהליכתם וכמוהם עשו גם המשרתים והשומרים, שהלכו מאחוריהם.
"בסדר, אני יבוא איתך אל הארמון למבחנים. אנחנו נצא היום? " שאלה.
"כן, אך לפני כן ברצוני לדבר עם המלך." אמר והפנה את ראשו לעבר המלך. "רק שיחה קצרה, לא משהו שיגזול הרבה מזמנך."
המלך החווה בראשו לעבר בית עץ קטן שעמד לא רחוק, לאות הסכמה, ולחש כמה מילים לנסיכה, שכבר עשתה את דרכה חזרה לחדרה.

"אז את נוסעת איתו?" שאלה המשרתת. היא פתחה את המזוודה והתחילה להכניס לתוכה בצורה מסודרת שמלות קלילות, שמלות ערב, חולצות וחצאיות רחבות ועוד בגדים בשביל הנסיכה.
"כן. אני ידעתי שזה יקרה, ובתור הנסיכה אני אמורה לציית לכללים." אמרה והחליפה את בגדיה. היא לא רצתה לעזוב, במיוחד לא אחרי מה שקרה…
אין ברירה, אמרה לעצמה. את אומנם לא יכולה לתת לאנשים לדעת זאת, אבל את חזקה נפשית. דבר לא יקרה לך שם.
המשרתת הכניסה למזוודה נוספת עוד כמה דברים וסגרה אותה. היא הסתכלה על הנסיכה ומבט עצוב עלה על פניה. היא עוד זוכרת את היום הזה שבו זה קרה. איך הם תכננו בו במקום את מה שצריך לעשות. איך קבעו על הדקה שאסור שאף אחד יידע שהיא איבדה את הזיכרון שלה. את זהותה. את כולם.
"צריך ללכת," אמרה לה ביובש. היא הסיטה את מבטה מין החלון, אשר צפה על אביה והנסיך מדברים.
"כן, צריך ללכת." אמרה והן יצאו מהחדר.

כרכרה גדולה נכנסה לחצר כאשר אמר הנסיך, "מצטער, אני לא חושב שהצגתי את עצמי. אני הוא אדוארד, נסיך המלון. שוב, נעים לפגוש אותך, נסיכת מלסיה." הדרך בה אמר את המילים האחרונות העבירה בנסיכה צמרמורת. כאילו היה משהו שרצה לשאול אך השאיר אותה להבין לבד מהו.
"טוב," התערב המלך. "הכרכרה פה. שתהיה לך דרך צלחה ומי יודע, אולי בסוף עוד תצאי אם חתן." הוא ניסה לצחוק אך צחוקו היה מאולץ. היה ברור שהוא מנסה לחפות על משהו.
הם עלו על הכרכרה והנסיכה צפתה בדמותו של אביה הולכת ונעלמת מעיניה. זהו. אין דרך חזרה.
היא בדרכה לארמון המלון.

***

"מלכי? " אמר אחד המשרתים. הוא ראה על מבטו של המלך שהוא מוטרד. "הכל בסדר?". המלך, שדעתו היתה מוסחת, ענה למשרת בהיסח דעת, "כן הכל בסדר… אני סתם דואג." משהבין מה ענה, עטה על פניו הבעה אטומה ומיהר להיכנס לארמון. המשרת, שעדיין היה מוטרד, החליט שעדיף לו לשתוק מאשר להמשיך לשאול את מלכו שאלות כשהוא במצב רוח כזה, קריר ומסוגר. הוא ראה שהמלך פונה לעבר חדרו ונעצר במקומו. הוא ידע שאסור לו להתקרב לחדרו של המלך בלי רשות; אלא אם הארמון עולה באש או שגורם בלתי צפוי הגיע לביקור.
השעה הייתה כמעט שעת הסעודה. צריך לארגן את השולחן.