הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 56 (ארוך ואחרון)

(אני מצטערת אם אכזבתי מישו בפרק.. נ.ב- ויליאם אהובי אני מצטערת הייתי חייבת :<)

(כמה דקות לפני הגעתו של ויליאם לחצר החתונה.)

"נו זוזו כבר! אנחנו נאחר את המועד בסוף!" שיין צעקה עליהם בכל כוחה. הצוות והשון – שהופתע לראות שהיא מסוגלת לקחת את מקומו בכזאת קלות – ירדו במהירות במדרגות המבנה. אחרי ששיין ושון העירו את כולם, עזרו להם להתאושש, להתחזק מספיק, הם הסבירו להם את התוכנית וכל אחד לקח נשק.
הם נכנסו לאורווה הקטנה שהיתה שם ועלו על הסוסים. חמשת שומרי המלך לא בזבזו זמן והתחילו לדהור במהרה לעבר הארמון, רק שהפעם, הם הולכים להיות בצד שונה.
הפעם הם לטובת מלסיה.

"רגע, אבל את בטוחה שזה מה שהיא אמרה לך?" צעק שון בעודו מנסה לגמור על חוזק הרוח. הם הצליחו לראות את הארמון, אך השערים היו סגורים, ולצידם עמדה לה כרכרה.
"כן, היא אמרה שהוא יחכה שם, ושאנחנו צריכים להיכנס כדי לעצור לנסיך."
"אבל הנסיך מתחתן!"
"לא נסיך השני דביל."
"אה, הגיוני." מבט נואש עלה על פניה של שיין. 'מה בכלל מצאתי בו?' חשבה לעצמה בעודה מביטה בשון שדוהר לצידה. הם הגיעו קרוב מספיק אל הכרכרה ושיין רכנה קדימה לעבר החלון. "אנחנו נכנסים קודם, היא תגיע בקרוב." מלמלה במהירות לעבר הדמות שבכרכרה והמשיכה בדהרה משם.
"עצרו! אסור להיכנס! תסתובבו ותחזרו למקום ממנו באתם או שתחכו שם כמו הכרכרה ההיא." אמרו השומרים ושלפו את החרבות שלהם. זווית פיו של שון התעקלה לחיוך ממזרי והוא ירד מסוסו ונע לעבר השומר שדיבר. הוא זז כל כך מהר עד שהשומר לא שם לב ששון מאחוריו. "אז, אתה פותח את השער הוא שאני צריך לגמור את המלאכה?" שאל וחיוכו הזדוני התרחב עוד יותר בעודו מסובב את חרבו של השומר כנגדו. זיעה קרה זלגה על פניו והוא הורה לשומר השני לפתוח את הדלת. "ילד טוב." שון חיכה שחבריו יעברו בתוך השער ואז שיחרר את השומר –שהתנשף בהקלה על כך שלא הרג אותו והחזיק את גרונו- ועלה על סוסו, נכנס גם הוא אל תוך חצר הארמון.

***
ויליאם הבטיח לעצמו שכשהכל יגמר, הוא ידאג אישית שהאורוות יהיו יותר קרובות לארמון, אפילו בתוך החצר עצמה אם לא תהיה בררה. הוא איבד דקות יקרות רק בדהירה חזרה לארמון. למזלו, כשהיה ילד קטן, הוא מצא כל מיני מעברים ששימשו כקיצורי דרך. הוא תמרן את הסוס בין כל המעברים, ואז פרץ לתוך החצר האחורית, תוך כדי שסוסו מתנגש בדבר מה שהיה לפניו. "אחח, מה למען ממ-" התחיל והשתתק. הוא הביט מולו, המום; זו היתה החבורה המוזרה ביותר שראה, ובמיוחד לא ציפה לראות את
שון שם. מאז שהוא גילה ששון בעצם בוגד, הוא שנא אותו, אין לו שום טיפה אחת של אמון בו יותר. באותו רגע הפנה שון את מבטו גם הוא לעבר הנסיך אך מיהר להוריד אותו. הוא אולי לא "עובד" בשביל הנסיך, אך הוא עדיין זוכר את הימים הטובים שלהם ביחד, הוא עדיין מכבד אותו. "מה אתה עושה פה?" שאל אותו הנסיך בפנים אטומים. לא היתה לו שום כוונה להראות לו רגשות כלשהם. "אני… אנחנו בצד שלכם עכשיו, המשרתת הקט- מרי עזרה לנו, היא העירה את שאר חברי הצוות שלי. אני חייב לה." שון זע בעצבנות במקומו, עדיין נמנע מלהביט בנסיך וקיבע את עיניו על שיין. "אתה ויליאם נכון? אני מניחה שאתה שותף לתוכנית של מרי, מה תפקידך?" הוא הביט על שיין, בוחן אותה במבטו ולבסוף ענה. "אני החוטף."
"הו אוקי, אז מי נכנס ראשון, אנחנו או אתה?" שאלה אותו באותה נימה, כאילו לא דיברו כלל על חטיפתה של הנסיכה אלא על עוד יום רגיל של עבודה.
" מה התפקיד שלכם?" שאל.
"המלך." ענתה קצרות שיין מבלי להרחיב בדבר, לא שהוא היה צריך שתרחיב. ויליאם הנהן בהבנה ובהה במשך כמה דקות בנקודה בלתי נראית באוויר, ואז ענה. "אני מציע שתתפצלו. שתיים מכם יבואו איתי, והשלושה האחרים יהיו הגנה, ינטרלו את השומרים שמסביב; השתיים שיהיו איתי ינטרלו את המלך והשומרים שמסביבו, המעגל הקרוב יותר אליו. מקובל?" הם חשבו בשקט במשך כמה דקות ואז נתנו את תשובתם. "סטיבן, מור ושון יהיו השלושה שינטרלו את השומרים בחוץ, ואני וגיי'מס נבוא איתך." היא היתה כל כך החלטית בדבריה, שהם לא טרחו אפילו להתווכח איתה.
"למה אני נמצא במעגל שבחוץ? אני רוצה להתחלף עם גיי'מס!" אמר שון בקול פגוע ומבט זועף.
"אתה צריך להבין שלא תקבל הכל בחייך. זה מה שאמרתי וזה מה שנקבע. אתה בחוץ וגיי'מס איתי." החזירה לו בתקיפות שיין. חזותה היתה עכשיו כל כך שונה, ששון כמעט וכבר לא זיהה אותה, את החברה הישנה-עכשווית שלו. "ב-בסדר בסדר," אמר וניסה לשלוט ברעד שבקולו. "אבל… תשמרו על עצמכם." הוא התקרב עם סוסו אל מור וסטיבן, שלושת הסוסים השמיעו צהלה קטנה ואז פתחו בדהירה אל תוך החצר, מקיפים מהצד.
"ועכשיו תורנו," אמר ויליאם. "אנחנו באים מהחזית." הוא, שיין וגיי'מס דהרו בשקט –עד כמה שאפשר- פנימה אל תוך חצר החתונה, אחרי הכל, זה לא הולך להיות קל לחטוף אותה משם…

***
"אוקי, אתה מקבל הזדמנות אחת, רק להביט! אתה לא עושה שום דבר שעלול להפריע להם!" המלך התרווח במושבו בכרכרה והביט בשלושת האנשים שישבו מולו. הוא הפנה את דבריו של האמצעי, ואז סימן לו בראשו שהוא יכול לצאת.
"אל תדאג, אני רק רוצה לוודאות שהיא בטוחה במה שהיא עושה." רון פתח את דלת הכרכרה ויצא משם כשהוא עוטף את עצמו בגלימה השחורה שהיתה קשורה לכתפיו. חרב בעלת נדן שחור מבריק היתה קשורה למותנו. הוא לא הרבה להילחם בחרב, וגם לא היה טוב בזה, אך אי אפשר לדעת מתי היא תהיה שימושית.
הוא לא תכנן לעשות משהו. כשנכנס לתוך שטח הארמון –והביט בשני השומרים שעדיין התנהגו מוזר- הוא התקרב לאחד העצים שהיו קרובים מספיק לאזור החתונה והתחיל לטפס עליו, תופס לעצמו נקודת תצפית נסתרת מעולה. מזווית עינו הוא ראה, ממש מתחת לאחד החלונות שם, התחבאה לה מרי…

***
"לא לא בבקשה! אהה…" שומר תצפית המגדל נפל ארצה בקול חרחור מחליא. דם התחיל להתפשט על מדיו המלכותיים. עיניו היו ריקות. שון זז הצידה וסובב את חרבו לעבר הגרון של השומר החמישי שהיה שם, ותפס בצווארון בגדיו. "אז *אתה* מוכן לשמור על שתיקה כרגע או שאתה מעדיף לגמור כמו השאר?" שאל בעוקצניות. עיניו של השומר נפערו בבהלה והוא נענע את ראשו לאות 'כן'. שון שמט את השומר ארצה והוא מצידו החל לזחול הרחק מימנו עד שהגיע לקצה המגדל. "זה באמת היה הכרחי להרוג אותם ככה? חשבתי שאנחנו רק אמורים 'לעלף' אותם או משהו… " מור הביטה בשון ששכב את גופות השומרים לצד, כשהוא מסדר אותם כך שיראו כאילו הם יושבים אחד ליד השני. "טוב, זה לא, אבל מה את מצפה שאני יעשה? הם היו קמים ממילא מתישהו והם היו יכולים להזהיר את המלך שיש "הפרעות"
בתוכנית. ראית באיזה גובה אנחנו נמצאים?!" הוא הביט למטה ומהר והסיט את מבטו. הוא שנא גבהים, הם עשו לו בחילות.
"היי סטיבן! אתה מסתדר!?" שון דחף את ראשו חלקית אל תוך חלון המגדל.
"אתה מנסה למות?!" צעקה עליו מור וניסתה לגרור אותו חזרה. "כן, הכל מעולה פה." נשמעה התשובה של סטיבן. "אתם חושבים שיש עוד שומ-"
"חברה בואו מהר!" קטעה צעקתה של מור את דבריו. שון התמקם לצידה בעוד סטיבן טיפס החוצה מהחלון ועלה חזרה עליהם. "מה קרה?" מור הצביע על נקודה כלשהי למטה. "שם." הם עקבו אחר אצבעה וגיחכו. עכשיו זה מתחיל. שון, סטיבן ומור ראו את הנסיכה עומדת לצד הנסיך אדוארד. כנראה כל החלק של הדיבורים והברכות כבר נגמר.
"אבל… איפה 'הוא'?" השאלה של מור נשארה תלויה באוויר,
ואז הם שמעו את פרסות הסוס על השביל.

***
"אוקי, אני סומך עלייך שיין." הם דהרו כמו פורעי חוק שבורחים מדין, מה שבטח יצטרכו לעשות אחרי החטיפה העתידית. בדרך שיין סיפרה לו על רעיון שלה. גיי'מס יוכל לעלף את השומרים שהיו בכניסה לחתונה בעוד היא תלך על המלך. משום מה היתה בה טינה על כך שהוא פשוט "שיחק" בהם, הקריב אותם אז רק בשביל להיכנס לארמון –דבר שהוא לא הצליח בסוף…
"ואתה תוכל להרים אותה? לא שאני רומזת על משהו, אני רק…"
"אין לך מה לדאוג," צחק ויליאם. "אני יסתדר. עכשיו, תזכירי לי שוב איך אמרת שאני יוכל להתקרב בלי בעיות?
***

אדוארד התקרב אל אמבר כשמחשבות כמו אם הוא באמת צריך לנשק אותה עכשיו או לא, או מתי זה ייגמר…
כששפתיו היו במרחק נגיעה של ממש משפתיה של הנסיכה, נשמע לפתע קול חזק של משהו מכה בקרקע ועשן כבד נפל על המקום.
"מה-מה הולך פה?" מלמל המלך בשקט כך שאיש לא ישמע. כשהעשן התחיל להיעלם קצת היה אפשר לשמוע קול פרסות סוס מתקרב אליהם. המלך הרים את ראשו וסוכך בעזרת ידיו על עיניו. הוא צמצם אותם לרגע, ואז פער אותם בתדהמה כשזיהה את מי שעומד מולו –יותר נכון, רכוב על סוס.
"אתה-אתה… מה אתה חושב שאתה עושה פה?! שומרים! קחו את הנער הזה מפה!" צעק המלך והצביע על הנסיך הצעיר. "מצטער, אבא, אבל הפעם השומרים שלך לא יבואו לעזור לך." הוא אמר בזלזול את המילה 'אבא'. הוא מעולם לא באמת החשיב אותו כאביו, למרות שהיה.
"מה זאת אומרת?" התרעם אביו. "מה כבר עשית?!" ויליאם בדיוק עמד להתקרב כשפתאום יצאו שני שומרים מאחורי המלך. "'ההגנה שלך חייבת להיות קרובה אלייך, לא משנה כמה.' לא אמרתי לך את המשפט הזה פעם, בן?" הוא חייך חיוך ממזרי וסימן בראשו לעבר ויליאם. השומרים שלפו את חרבותיהם והסתערו לעברו.
שנייה אחת הם היו במרחק נגיעה מהנסיך, ושנייה אחר כך הם התמוטטו, כשסימנים של חתכים מופיעים על גופם. "אהה… !!" הם נפלו על הקרקע לפני המלך, שהיה מבועתת ממה שראה הרגע. דם נזל מפיהם.
"מה-מה… איך… אבל…" הוא גמגם וקרס אחורה לכיסא. הוא הוציא מטפחת קטנה מכיסו והחל לנגב את הזיעה ממצחו. כל התוכנית שלו השתבשה, השומרים שלו מנוטרלים, האויב שלו כרגע הוא בנו הצעיר…
"אה הא אדוני, קשה למצוא שומרים טובים בימנו, לא כן?" אמר קולה של שיין באוזנו. היא עמדה מאחורי הכיסא כשהחרב שלה מכוונת למטה כאיום. "התגעגעת אליי?"
"את… את שיין… אבל, אבל אתם הייתם רדומים! איך אתם… מה קורה פה?!" עכשיו הוא כבר התעצבן.
"לא הרבה האמת, אנחנו רק באנו לגמור כמה דברים ולהחזיר את מאדאם הביתה…" אמר ויליאם בקול רגוע. הסוס התקדם עוד קצת אל אמבר, שניסתה ככל שאפשר להסתיר את העובדה שהיא לא היתה מופתעת, אך העלתה על פניה מבט מופתע. אדוארד עדיין היה לידה וגם הוא כמו המלך לא הבין מה קורה פה.
"אדוארד," פנה ויליאם אל אחיו. "אני בטוח… שאתה עדיין אח טוב ושאתה תוכל למצוא מישהי שתתאים לך." הוא לא חשב שיבוא יום והוא יגיד לאחיו את המילים האלה, אך משום מה זה היה מה שהוא הרגיש.
"אז ברשותך," הוא עשה תנועת מחווה עם ידו לעבר הנסיכה. "היא באה איתי." הוא אחז בידה של אמבר ובתנופה אחת הרים אותה אל סוסו. "מה, היי!" הסוס זז מעט והיא חיבקה את ויליאם מחשש שתיפול.
המלך הביט במתרחש בזעם. "את אמורה להיות איתי, לא איתם!" קרא אל שיין. "ואתה היית אמור לדאוג לביטחוני אז, אז אפשר לומר שעכשיו אנחנו שווים."
"חתיכת…" הוא קרא ושלף פגיון קטן מחגורתו. שיין בתנועת הגנה הרימה את חרבה ונעצה אותה במלך, אך הוא כיוון את הפגיון לכיוון אחר.
לרגע אחד זה היה כאילו הכל קורה בהילוך איטי. היה אפשר לשמוע את זעקות הכאב של המלך, לראות את הדם שהתחיל להתפשט במהירות, את הפגיון עף באוויר, עושה סיבובים כאילו הוא מכוון את עצמו לפגיעה מדויקת, ולבסוף הפגיעה.
"אאק… אחח.. את-ה בהחל-ט… צלף מעו-לה…" ויליאם ניסה לומר עוד משהו אך המילים לא יצאו מפיו נכון. מאחוריו אמבר זעקה מפחד והביטה במקום בו פגע הפגיון. היא נגעה בבד השחור, הוא היה לח עכשיו, דביק מהדם. "ויליאם, הוא פגע בך! אתה צריך עזרה!" הוא הביט בפגיון שהיה נעוץ בצד בטנו. סביר להניח שהוא ידמם למוות אם הוא יוציא את הפגיון, אך האזור עלול להזדהם… וכך או כך, אין לו שום דבר שישמש לו כתחבושת כדי לעצור את הדם.
"אני… אני בסדר… קדימה, אנחנו צריכים ללכת…" הוא פלט, ולאחר מכן התקיפו אותו פרץ של שיעולים.
"אתה יכול ללכת, אנחנו נסתדר מכאן." מרי יצאה ממקומה ונעמדה לפני אדוארד, שהיה מופתע לראות אותה. "זוז!" ויליאם משך במושכות הסוס בחוזקה והוא התחיל לדהור. אמבר הביטה אחורה פעם אחורה, צופה בחיוכו של המלך בעוד שיין מסיימת את המלאכה ובכמה אצילים שתקפו את מרי.
כעבור כמה דקות הכל כבר היה מאחוריהם, ולצדדיהם רכבו מור, סטיבן ושון. "שיחקת אותה." אמר לו שון בנימה מבודחת. ויליאם רק השיב לו חיוך שובב. "קדימה, אנחנו צריכים להשיג לך עזרה רפואית."
הם חלפו על פני הכרכרה שעוד עמדה שם, ואז המשיכו בדהרה, דוהרים אל עבר הארמון מלסיה.
————
אני עוד רגע מעלה חלק קטן נוסף