הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 55 חלק ב'

בסיפור הזה זה לא מוכרח להיות כמו חתונה רגילה, ככה שסליחה על האי-ידע הפגום שלי בדברים האלה :P

חתונה סגנון מלסיה חלק ב'~
הוא היה לחוץ. ממש לחוץ. לחוץ כמו שלא היה מעולם. אלה היו הרגעים שלפני.
למעשה זה היה כמו חתונה בכפייה. אדוארד נזכר מוקדם יותר במה שהנסיכה אמרה לו פעם.
"אני צריכה יותר זמן ממבחנים ושהייה לידו כדי לדעת אם אני אוהבת אותו." –את כל האמת, היא דיי צדקה. הוא היה צריך קצת הרבה יותר זמן, אבל מה שכן, הוא כן חושב שהוא מרגיש אליה משהו. הוא כן חושב שהוא אוהב אותה.
אדוארד התהלך בחדרו לבדו, כלומר, לא היה בחדרו עוד מישהו, בעיקר כי שתי המשרתים האחרונים שנכנסו היו בטוחים שראו רוח רפאים ולא את הנסיך…
הוא ידע שהוא עומד להתחתן איתה בעיקר כי אביו אמר לו, אך הוא… הוא לא הרגיש מוכן עדיין.
"אל תחשוש, בן. אני יעמוד שם לצידך." המלך דמיאן נכנס אל חדרו. הוא היה לבוש בהידור –כמו שמלך צריך להיות ביום חשוב שכזה. היתה לו גלימה ארוכה ושחורה. אדוארד תהה בליבו מדוע היא שחורה בעוד הוא –החתן- לובש לבנה, אך הוא לא העז לשאול דבר.
"זה לא צריך לקחת הרבה זמן. אתה תעמוד שם, היא תצעד אלייך, זקן היועצים שלי וזקן הממלכה יאמרו כמה מילים, ואז-"
"הנסיך אדוארד! באו ללוות אותך ל…" התחיל ודעך קולו באחד. המשרת שהתפרץ הביט בחרדה בדמות המלך העומדת שם. הוא כבר הבין לבד שהוא התפרץ לדבריו של המלך. דמיאן הסיט את מבטו לעברו והוא החל להתפתל באי-נוחות. "א-אני מצט-טער אזוני, אנ-ני לא שמתי לב שאת-ה פה…"דבריו נאמרו בגמגום שזיכה אותו בגיחוך מצד המלך, וגלגול עיניים מצד הנסיך.
"פשוט תלך מפה! שמור על הדלת עד שהסיים לדבר!" צעק עליו המלך והמשרת נמלט משם כל עוד הוא חי. הא נעמד מאחורי הדלת והודה למזלו הטוב.
"על מה דיברתי? לא משנה…" מלמל לאחר שהבין שהסחת הדעת הזו הוציאה אותו מריכוז. "מה שאתה צריך להבין, בן זה שהממלכה תרוויח הרבה אחרי החתונה הזו; ואני בטוח שאתה רוצה לטובת הממלכה…" אדוארד הביט באביו ולשנייה אחת, רק שנייה אחת קטנה, הוא היה בטוח שרצה על פניו חיוך, אך הוא לא ידע אם אמיתי הוא או מזויף. "קדימה, אתה צריך לעמוד שם, כולם כבר הגיעו…" הוא אחז בידו ושניהם יצאו מהחדר.
כשהם חצו את החצר המפוארת אדוארד הבחין בהמון האנשים שהיו שם. אצילים, משרתים, מכובדים, אנשי עסקות שייבאו לאביו את הבדים המשובחים, אנשי החצר, יועצים, קרובי משפחה… כולם. זה היה כאילו כל הממלכה היתה שם (מה שהיה חצי נכון…) הוא נעמד בצד ימין של הבמה, כשלצידו אביו קרובי ממשפחתו, וחבריו (שזכו לעמוד שם רק בגלל ייחוסם למשפחה זו ואחרת…) הוא הביט אל הצד השני, איכן שאמורים לעמוד מכריה של הנסיכה, אך פרט לכמה משרתות שעמדו שם, ואיש אחד, לא היה איש ממכירה של הנסיכה. 'זה לא הזמן לשאול שאלות עכשיו. ותפסיק להיות לחוץ, אתה תעשה מעצמך טיפש!' ניסה להרגיע את עצמו. קול שופר עמוק נשמע ואחריו נפתחה הדלת.

***
"מלכי, אתה רוצה שניכנס עכשיו לשטח הממלכה?" שאל הנער שאחז במושכות הסוס. הכרכרה עמדה כבר כחצי שעה קלה מחוץ לדלתות הארמון, אך המלך עצר בעדם מלהיכנס.
"לא. אנחנו חונים כאן עד שהורה לכם לזוז. אנחנו מחכים למישהו מסוים." הם ניסו להבין למי המלך מתכוון בדיוק כשהוא אומר "מישהו" אך לא היה נראה שהוא מתכוון לציין את שמו.
"מישהו, אדוני?" שאל בזהירות המשרת.
"מישהי."

***
"מאדאם, בואי, אני יחזיק את ידך. אני רואה שאביך לא הופיע… מותר לי לשאול מדוע??" אנט השחילה את זרועה אל זרועי כשיצאנו מהחדר והתחלנו לצעוד אל החצר.
"אני בטוחה שיש לו סיבה, תמיד יש לו סיבה." למעשה היתה לה הרגשה שהיא יודעת למה, אך שמרה זאת לעצמה. "בכל מקרה, אני בטוחה כי הוא עוד יצטרף אלינו בהמשך." אנט פתחה את הדלת הראשית והן עשו את הסיבוב לחצר. "אל תדאגי מאדאם, הכל יהיה בסדר, אין צורך להיות לחוצה."
'לא לחוצה לא לחוצה לא לחוצה לא לחוצה למה לי להיות לחוצה? אני לא לחוצה!' מחשבותיה של הנסיכה עפו במהירות בראשה, כמנסה להרגיע את עצמה ללא הצלחה. 'הכל יהיה בסדר, מרי תגיע, ויליאם יגיע, הכל יהיה בסדר…' אולי גם אבא יגיע, הוסיפה בליבה.
לפני שהן חצו את הסף, אנט הניחה על ראשה (בזהירות רבה) כתר קטנטן כסוף, שהלם אותה. "את נראית נפלא." חייכה אנט.
השביל הופיע מולן. "אני יצעד מאחורייך," לחשה לה אנט. אמבר התקדמה קדימה, מנסה לשמור על מראה ושלווה שמתאימים לנסיכה. היא זקפה את ראשה וחייכה בביישנות. היא צעדה על השביל, כשמבטיהם של כל האורחים שישבו בצדדים מופנים אליה, מביטים בה בעודה צועדת, חלק מחייכים ומנופפים לעברה.
היא היתה במרחק של כמה צעדים ספורים מהנסיך.

"… ועכשיו, אני מקווה ששתי הממלכות ירוויחו מין הנישואים המוצלחים, ושהיה רק טוב ואושר לשני הצדדים -במיוחד לזוג המאושר שלנו- " זקן היועצים הביט בשניהם כשחצי-אושר בעיניו בעוד זקן הממלכה אמר "אדוארד, אתה רשאי לנשק אותה" כשאושר אמיתי ותמים בעיניו.
אדוארד התקרב אל הנסיכה ו…

***
"קדימה קדימה! רק עוד קצת רק עוד קצת…" ויליאם משך במושכות פעם אחת ואחרונה, כולו פראי מתמיד ולחוץ מתמיד. הוא תמרן את הסוס לעבור בין המעברים ופרץ מתוכם יישר אל החצר.