הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 55 חלק א'

תראו, כתבתי פרק היום :O –>
חתונה בסגנון מלסיה~

"את משוגעת, אני אומר לך, משוגעת!" ויליאם התהלך ימינה ושמאלה בחדרו ושילב את ידיו מאחורי גבו. זו היתה התוכנית הכי מטורפת בעולם, הכי מטורפת ששמע מעודו.
"ואתה מוזר. אתה טוען שאני משוגעת אך אתה עדיין הסכמת ללבוש את החליפה, אלא כך?" אמרה בנימה מבודחת.הוא הביט בבגדיו, נבוך. "כן, טוב נו…"
"תקשיב, אל תשכח שאתה צריך גם להיזהר מהשומרים. אני בטוחה שגם אם הם יזהו אותך בתוך הנסיך שלהם, הם יעצרו אותך." הוא הביט בה במבט מבולבל אך שתק. למלך יש מלא סיבות למא לעצור אותו, ואם לא, הוא תמיד יכול להמציא.
"דמיאן לא ייתן לשום דבר לעצור את החתונה הזו." מרי נעצה את מבטה בחלון וראתה את אור הערב מתחיל לרדת. חבל שזה נגמר ככה, חבל שזה התחיל. היא לא סיפרה לנסיך שיש עוד קבוצה שפועלת איתם, היא לא סיפרה לו שהם עלולים לאבד מישהו בתוכנית הזו, ואולי אפילו זו תהיה הנסיכה עצמה; היא לא יודעת למה, אך פשוט הרגישה שלא כדאי שהיא תספר לו את זה.
'החיים לא יחזרו להיות אותו דבר אחרי הרס. דעתך משתנה על הכל, ואתה כבר לא סומך על שום דבר.'
שיר אמרה למרי פעם. מאז, מרי מעולם לא שכחה את המשפט. בעיקר כי הוא צודק.
"אז אני על הסוס ואת מתגנבת? ואת בטוחה שנצליח לצאת משם? כאילו, שאת תצאי…" אמר ויליאם וקטע את רצף מחשבותיה. היא הביטה בו שוב. זו הפעם הראשונה שהיא רואה אותו נועד חרב על מותנו.
"אני לא מבטיחה כלום ולא מבטיחה אף פעם. אולי רק לנסיכה שלי, ואז אני מוודא שזה יתקיים; ואני בהחלט הולכת לוודאות שהיא תצא משם." הקול שלה היה קריר מעט והיה אפשר לחשוב שרוח נכנסה לחדר, רק שהחלון היה סגור.
"את מפחידה אותי עכשיו…"
"אתה יכול להיות רגוע, אני לא ינשך אותך אם ניכשל. אם כי אביך בטח יעשה את זה." צחקה מרי. הוא הטה את ראשו מעט הצידה, ואז קול צחוקו נשמע בחדר, מתגלגל אחרי שהבין את שאמרה.
"אני חושב שזה מסתכם בכך ששנינו משוגעים. את על הרעיון ואני שהסכמתי." הם המשיכו לצחוק עד שנרגעו, ואז הרצינו.
"תראה, אתה תלך עכשיו לאורוות. תחפש את הסייס שקוראים לו תום ותבקש ממנו את הסוסה של מרי, הוא יביא לך אותה. אני בינתיים אלך אל הנסיכה. זה לא צריך לקחת הרבה זמן, רק כמה דקות."
"איפה אפגוש אותך?" שאל כשכבר היה קרוב מאוד לדלת.
"אל תדאג לי, העיקר תעשה את החלק שלך." אמרה ומשום מה פנתה לאזור החלון. "תסמוך עליי לשם שינוי." הוא יצא מהחדר שלו ונעל אותו, כמו רצתה. כל המסדרונות היו מקושטים בטוב טעם. אהילי-בד נתלו על התקרה, ואגרטלי פרחים חדשים ורעננים מוקמו בכל הארמון. המשרתים עשו עבודה טובה בלהבריק את כל התמונות, רק חבל שהיו צריכים לעשות זאת בכמה ימים; הם וודאי מותשים.
האורוות היו רחוקים מעט מהארמון, לכן הוא חצי רץ חצי הלך את הדרך. כשהגיע לשם, הריח היה הדבק הראשון שהכה בו, אז המראה של המקום. הוא לא היה באורוות כבר הרבה זמן, ועכשיו הוא לא ייחל להיגעל מעט. בעיקר מהריח.
"אל תדאג, זה לא נדבק לבגדים." שמע לפתע קול אומר לו. הוא סובב את ראשו לכיוונו וראה נער צעיר, בעל לבוש מסורבל ביותר ומלוכלך עומד מולו. ויליאם ניחש שזה בטח הסייס, לא זה היה האדם היחיד שראה שם.
"האם אתה תום?" שאל וניסה לתת לקולו סמכות אך וויתר. זה לא מה שחשוב כרגע.
"אאכן תום זה שמי," אמר הסייס בעליזות. "האם נסיכי צריך משהו? עצה? עזרה? או אולי איזה סוס לרכיבה?" התבדח.
"אתה מכיר משרתת בשם מרי נכון? אני צריך את הסוס שהיא השאירה אצלך." תום נתן לו מבט חשדני ושאל בקול הכי אטום שהצליח, "למה אתה צריך את הסוס שלה? יש מלא סוסים אחרים באורווה-"
"תקשיב, אני לא הולך להתווכח איתך! זו פקודה ישירה ממנה. היא צריכה את הסוס שלה." אמר בכעס. 'מי הוא חושב שהוא שהוא יכול בכלל לחלוק על דבריי?' חשב. פניו נהיו אדומות מהכעס והמחשבה על הזמן האוזל לו. "נו!" דחק בתום. הוא נתן בו מבט אחרון ופנה אחרוה אל תוך האורווה.
כעבור כמה דקות הוא יצא ממנה העם סוס קטן בצבע חום. הוא היה קטן אך יפהפייה . "ואתה בטוח שזה הסוס שלה? אסור שהיו טעויות…" הוא לקח ממנו את מושכות הסוס ועלה על גבו, ממקם את עצמו על הסוס. 'כבר זמן מה עבר מאז רכבתי לאחרונה. בוא נקווה באמת שאני עוד זוכר איך לרכוב בלי ליפול.'
"דרך צלחה לך נסיך." איחל לו הסייס. ויליאם סובב את סוסו לכיוון שממנו הוא בא. " אה ותום, תהיה חמד ותתגנב לחתונה של אחי. הולך להיות שם מעניין היום." צעק לעברו בעוד הוא הולך ומתרחק ממנו עם הסוס.
"החתונה… פ'חח וילאם וילאם… מי ייתן והתוכניות שלך יצלחו…" בירך אותו ונכנס פינה חזרה, תוך כדי שהוא שוקל באמת אם להתגנב לחתונה או לא.

***
מרי פתחה את החלון בזהירות רבה, אחרי הכל, חייה תלויים על חתיכת חתיכת עץ קטנה שבמזל והיתה שם. 'תפסיקי להתלונן! לפחות היא כן היתה שם! מה היית עושה עם לא?' היא לא באמת רצתה לחשוב מה היה
קורה אם לא, אחרת ירידה של שתי קומות היתה מסתכמת בנפילה ארוכה וחשיפה, משהו שהיא לא יכולה לתת לזה לקרות (ולא רק בגלל הנפילה…) היא ראתה את אמבר ואת לואיז מתלבשות לאירוע. 'לואיז? מה היא עןשה פה?' היא חיכתה כמה דקות, מודה למזלה שהווילונות בחדר הצליחו להסתיר אותה מאחוריהם.
'נו קדימה קדימה!' חשבה במרץ ולחץ. 'אני לא יצליח להחזיק מעמד בזמן הקרוב וגם מישהו עלול לראות אותי מבחוץ!' בדיוק באותו רגע גורלי שהיא חשבה שהיא עומדת ליפול מחתיכת העץ שעליה עמדה ולהתרסק מטה, היא ראתה את לואיז יוצאת החוצה. מרי לא בזבזה ולו שנייה אחת מיותרת ונכנסה פנימה מהר, תוך כדי שהיא מתנשפת ומניחה יד אחת על ליבה.
הנסיכה הביטה בה בהפתעה גמורה. אחרי כל, לא כל יום המשרתת האישית שלך נכנסת לחדר ההלבשה שלך דרך החלון, ועוד ביום חשוב שכזה…
"מרי!!" צעקה לעברה וניגשה לחבק אותה, תוך כדי שהיא נזהרת לא להרוס את התסרוקת והשמלה שלה.
"ששש! אני לא אמורה להיות כאן!" סיננה בעגמומיות. "את יכולה לנעול את הדלת הזאת? אנחנו צריכים לבצע שיחה מהירה ופרטית." אמרה מהר. אמבר הנהנה בשקט וחצתה את החדר כדי לנעול את הדלת. אחרי שנייה קלה הי הופיעה שוב מול מרי. "למה את מתכוונת? מה קרה?"
"זה מסובך מכדי להסביר עכשיו. אין לי את הזמן לזה, אך אני יגיד לך משהו אחר," היא שלפה את הפגיון מחגורתה והושיטה אותו לאמבר. היא הביטה בה מבט לא מבין אך לקחה אותו. "את יודעת כמובן, שאת לא יכולה להתחתן עם אדוארד, אני מצטערת. אין דרך לבטל את החתונה עכשיו אז אנחנו… סוג של חוטפים אותך ממנה." אמרה מרי בשעשוע. זיק של חיוך עלה על פניה של
אמבר. "ידעתי שתבואו "להציל" אותי."
"כן ועכשיו אנחנו צריכים להכניס את הפגיון הזה לתוך השמלה שלך." היא הביטה בה במבט מהורהר, חושבת איך להכניס אותה, עכשיו אחרי שהשמלה כבר עליה.
"אוקי אז ככה. אני ייתן לך את זה ואת פשוט תהדקי את זה סביב הרגל שלך." היא מסרה לה רצועה דקה שהפגיון שלה הושחל לבפנים. אמבר לקחה את הרצועה ומיקמה אותה סביב הרגל שלה גבוה, ואז קשרה והידקה אותה חזק למקומה. אחרי שהן סידרו את השמלה שוב כך שתסתיר את הרצועה, וגם בדקו שהיא מצליחה ללכת כרגיל ושאין דבר חשוד, מרי ניגשה חזרה לחלון.
"אני יכולה להביא לך לפחות חיבוק פרידה?" אמבר הרכינה את ראשה –דבר שלא נהוג לנסיכות לעשות- והתקרבה אליה. "בואי לפה, תינוקת." לחשה ברוך מרי ועטפה אותה בידיה. הן היו כך למשך כמה דקות, מתנחמות זו במגע של זו, ואז שיחררה אותה אמבר. "את יודעת שזה לא הולך להיות פרידה של ממש, זה רק לזמן מה." היא פתחה את החלון. "תהי מוכנה." היא אמרה את שתי המילים הללו כשגבה מופנה לנסיכה והתחילה לרדת למטה, משאירה את אמבר לבד.
"אני כבר פותחת!" אמרה פתאום אמבר כשהקישה נשמעה בדלת. זו היתה לואיז, היא חזרה .
"נסיכתי… את בטוחה שזה מעשה נכון להתחתן איתו? תמיד אפשר למצוא עוד נסיכים שבטח יתאימו לך יותר…" אמרה לואיז מבוישת. זה לא היה מתפקידה לומר זאת, במיוחד שכאין לה קשר משמעותי עם הנסיכה.
"אני לא," הודתה הנסיכה. "אך אני מאמינה במזל, שהרי הוא מה מנשאר לנו.עוד יהיה טוב." היא אמרה את המילים האלה בצורה כל כך משכנעת, שלא רק שמבטה של לואיז השתנה, אלה שהיא עצמה האמינה שעוד יבוא טוב.
ויבוא טוב.