הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 54

אז אחרי שיחה אתמול הרגשתי הרבה יותר טוב (וגם צחקתי) והיה בא לי כזה לכתוב את הפרק מחדש והכל..
אז מקווה שתאהבו~

כשהסיכה האחרונה ננעצה בראשה של אמבר היא ברכה את מזלה הטוב שזה נגמר כבר. כל ההכנה הזו את בשבילה כמו סבל אחד גדול…
'
"הו, טוב, אני מניחה שאני צריכה ללכת, אם לא הם בטח יבואו לחפש אותי…" אמרה בקול שלא הסגיר שום רגש וקמה מהמיטה. היא החליקה בידיה את השמלה שלבשה, הרכינה את ראשה ויצאה מהחדר. היא לא רצתה להסתכל על ויליאם ולראות את תגובתו, היא כבר ניחשה מה היא יכולה להיות.
כאב, כעס, תחינה, אבל ממה שהיא הכי חששה לראות- היה פחד; היא ידעה שהוא בטח מפחד, הרי היא כבר לא תהיה לצידו. הוא יישאר לבד.
היא ירדה למטה וראתה שכל הצוות המלכותי כבר שם. 'ואני חשבתי שאוכל להימלט…' חשבה בייאוש.
"נסיכה, אנו שמחים לאותך סוף סוף. שמענו רבות על יופייך, ונראה ששמועות רק ממעיטות ממנו." אמרה לה אחת הנשים שהיו שם. היא היתה גבוהה מעט ושערה היה אפוף לקוקו גבוה. הבגדים שלבשה נבלעו על גבי עורה הבהיר. אמבר הביטה בה במבט בוחן, כאילו בודקת מה דעתה האמיתית עליה.
"זה הולך להיות יום מרגש במיוחד! ומנהנה, ומיוחד…" גבר בחליפה צבעונית נכנס לאולם כשהוא קורא בקולי קולות, כאילו לא מודע למתרחש שם. "ואנחנו נסדר אותך, ואת תהי מו-של-מת! כיאה לנסיכה שעומדת להתחתן עם נסיך המלון הראשון…" עכשיו הוא "טרח" להסב את כל תשומת ליבו אליה ואמר, "טולינו, תוכלי לקרוא לי טולינו." הוא הושיט את ידו –שאגב, היתה עם כפפה לבנה נוצצת- ללחיצה. היא לחצה את ידו בעדינות.
"ולי תוכלי לקרוא אנט'. אני יסדר את שערך ואעזור לך להתלבש. טולינו הוא "המעצב"-כמו שהוא אוהב לכנות את עצמו. הוא יאפר אותך ובין השאר יעזור בטיפולי הפנים…" אנט התחילה להכיר לה את הצוות והסבירה לה מה עושה כל אחד ואחת. קבוצה נוספת של אנשים -קבוצה מצומצמת יותר- הגיעה אחרי כמה דקות. הצוות של הארמון שלה. אמבר הגישה הקלה עצומה, סוף סוף פנים מוכרות. בין האנשים שבאו היא ראתה את לואיז -האישה שהיתה אחראית על השכמת הבוקר שלה ושמרה שהיא תמיד תופיע במראה ייצוגי. עכשיו היא החזיקה ניילון ארוך מאוד בין ידיה, והיה ברור לאמבר שהיא לא הולכת להראות לה מה זה עד גמר ההכנות. 'אבוי…'
"אז…" התחילה אנט לומר והיה ברור שקשה לה לומר 'נסיכתי', כשהיא נאמנה למלך דמיאן…
"מאדאם, תקראי לי מאדאם." אמרה אמבר בסמכותיות. היא זקפה את עמדתה והביטה בנוכחים בחשיבות. אם כבר, ונצטרך ללכת על זה עד הסוף, היא שמחה שלפחות יש לה את לואיז להעביר איתה את הזמן האחרון, כי אחרי זה, היא כבר טבח לא תחזור הביתה.
"קדימה קדימה! יש הרבה עבודה, ואין לנו זמן מיותר להפסיד. צריך להתחיל בעבודה." אמרה אחת מהנשים שם. "ושמישהו ימצא את הנסיך. הוא לא יתחמק מזה…" אנט, טולינו, לואיז ועוד שלושה אנשים לקחו את ידה של אמבר וגררו אותה אל תוך חדר גדול שהיה קרוב לשם.

החדר היה מרהיב, ובגלל שהיה בקומת הקרקע של הארמון היא יכלה לראות דרך החלונות את החצר, שכבר היתה חצי מקושטת אודות לעובדים החרוצים והמסורים. היא ראתה את הפרחים הלבנים וסגולים (שהיו המועדפים על המלכה המנוחה) יוצרים קשת כניסה.
"את בטח מאוד מתרגשת נכון?" שאלה אותה אנט בחיוך חולמני. "מאוד." השיבה. טוב, היא אולי לא התרגשה להתחתן על אדוארד, אבל חתונה זה היום השמח ביותר של האישה. אולי משהו טוב עוד יקרה.
"ומה איתך אנט? האם יצא לך את לקבל את היום הזה גם אצלך?" שאלה.
"הו מאדאם!" היא הסמיקה ונופפה בידיה על פניה. "כן… אני מצאתי את בעלי כשעוד הייתי משרתת פשוטה…"והיא התחילה לספר לה את אודותיה. לואיז סימנה לאמבר 'קצת משוגעת' וסובבה את אצבעה. צחקוק קטן יצא מפיה והם התחילו לעבוד.

*
מכיוון שהוא לא היה צריך לקחת חלק בהכנות, הוא פשוט נעל על עצמו את דלת חדרו ובילה שם את רוב הבוקר. ויליאם שכב על מיטתו ובהה בתקרה. רק עכשיו הוא הבין כמה היא לבנה…
'נו באמת! תתאפס על עצמך!' רעש של עלים ושברית זרדים נשמע קרוב והוא 'זקף' את שמעתו, אך לא זז, מחכה לראות מאיפה הרעש.
דמות קטנה נחתה על המרפסת שלו. עכשיו הוא כבר התיישב במיטתו. היא פתחה את חלון ההזזה השקוף ונכנסה פנימה.
"מרי?!"

*
"אנחנו כבר נגיע מלכי." אמר לו אחד המשרתים שהיה איתו בכרכרה. לראות ככה את המלך לחוץ… הם ממש פחדו לדבר בנוכחותו, שמא יגער בהם על מילה שלא במקומה.
"הו, אני לא דואג. הרי השראתי שם את העוזרת הנאמנה שלי. אני בטוח שהיא יודעת מה לעשות." כשהוא אומר את זה ככה… צריך לדאוג.

*
"וזהו. הבנת?" מרי ישבה מול ויליאם. היא הסבירה לו את התוכנית שלה וקיוותה שהוא הבין את חלקו בה.
"אוקי. כן. אני חושב." הוא חשב שנייה ואז הוסיף, "את בטוחה שזה הולך לעבוד? כי אם לא…"
"תבין, אצלי אין 'אם לא'. זה או זה או כלום. אני כן יכולה להגיד לך שאם לא, אז אתה תהיה בטח בצרות על שיתוף פעולה; ואני לא אומרת שאני לא היה, אם כי סביר שאני יקבל עונש יותר גדול משלך, אז השאלה העיקרית היא: האם אתה מוכן לקחת חלק בכל זה?" היא קיוותה שהוא יסכים, אחרי הכל, הוא העוגן בתוכנית, העיקר השני. היא לבדה לא תצליח.
"ברור. אין מצב שאני הולך לפספס את זה. מתי אנחנו מתחילים לפעול?"
"עכשיו."

*
"נסיכתי, אני יכולה שנייה איתך?" לואיז התיישבה ליד אמבר. "את בוודאי נרגשת מאוד, לא כן? אך בכל זאת, אני… אני רוצה להגיד לך. אנחנו אוהבים אותך כמו שאת עכשיו. ואנחנו תמיד נבוא לראותך פה בארמון הזה." עיניה של לואיז התחילו לדמוע מעט ואמבר חיבקה אותה בחוזקה.
"די די לבכות, זה יהרוס את הפנים היפות שלך…"לואיז חייכה ומחתה בעדינות את דמעותיה הקטנות של אמבר. "קדימה, את בוודאי רוצה לראות את השמלה נכון?" אמבר חייכה וניצוץ נדלק בעיניה. השמלה שלה הובאה מהממלכה שלה, ממלסיה.
"כאן, כנסי לחדר מהצד השמאלי. אני ישאיר אותך לבד…" אמרה והלכה לה.
אמבר נכנסה לחדר בשתיקה. השמלה היתה מולבשת על בובה בקצה החדר. ליבה של אמבר פעם בחוזקה. זו היתה השמלה היפה ביותר שהיא ראתה.
בדיוק כשהיא באה לקחת צעד נוסף לעברה, היא שמה לב שיש עוד מישהו בחדר..
———————————
ממשיכה עוד מעט. (מקווה)