הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 53

הייתי רק צריכה לגמור משו קטן, בגלל זה הפרק בעיכוב של יום.

זה היה יום גדול בשביל כולם, פרט לשני אנשים -הנסיכה וויליאם. יום שלם עבר. יום עם ידיעות נוראיות. מרי אמרה להם לא לדאוג, היא כבר תצליח לסדר את הכל. בינתיים הם לא שמעו ממנה דבר.
ויליאם הציע שאמבר תישן אצלו גם הלילה, רק ליתר ביטחון.
כשהם קמו ויליאם בדק מהר שדלת חדרו עוד נעולה ושאיש לא נכנס לחדרו בטעות במהלך הלילה. זה היה ממש אסון אם מישהו היה רואה אותם ישנים ביחד.
הוא הביט בפניה הישנות של אמבר, כמה שלוות הן נראו. הוא אהב להקשיב לקצב נשימותיה, או לצפות בבטנה וחזהה עולים ויורדים כל פעם… 'אהה, תפסיק לחשוב ככה! עוד יחשבו שאתה סוטה או משהו.' נזף בעצמו. אבל מה כבר הוא יכול לעשות? הוא פשוט לא יכול להתנגד לה. היא יותר מידי בשבילו, כמו מתנה שהוא לעולם לא יוכל להחזיר עליה טובה. הוא הזיז מעט את הוילון, נותן לכמה פיסות של אור לחדור לחדר והתקרב לנסיכה, נותן לה נשיקה קטנה על הלחי ומעיר אותה בברכת "בוקר טוב" קטנה.
"בקר טוב," מלמלה כשראשה עדיין קבור עמוק בכרית, מראה שאין ברצונה להרים אותו משם. "ישנוני קדימה, הזמן לקום." הוא התחיל לדגדג אותה בקטנה ואז התחיל מטייל על גבה, כותב שם שמות, מצייר פרחים… היא התחילה להתפתל ולצחקק ואז הסתובבה לעברו, מביטה בעיניו בשעשוע. "אתה כזה דורש את זה." אמרה וחבטה בו עם הכרית שהיתה לידה. הם שיחקו כמו ילדים קטנים במשך כמה דקות, עד ששמעו לפתע צלצול חזק. צלצול פעמון.
אמבר הרכינה את ראשה וגיחוך עצבני וקטן נפלט מפיה. הם הגיעו. היא צריכה להתחיל להתכונן.

***

הכל היה שקט, היא חשבה שמעולם לא היה יותר שקט בטירה מעכשיו. היא צעדה בפנים בהיסוס רב, ממילא הם עוד יראו אותה והיא בטח תיתפס. היא לא היתה צריכה להתייעץ עם המלך לגבי מה לעשות,
היא בטוחה במה שהיא עושה.
מרי סיימה לעלות במדרגות ונשמה לרגע. 'למה יש להם כל כך הרבה מדרגות?' חשבה לעצמה בעודה מסתכלת סביב. החדר היה גדול ובעיקר…
ריק.
לא היה שם איש שישמור… טוב, שישמור על משהו. היא הביטה קצת מסביב, חוקרת מה יש בכל מבחנה ומבחנה. היא הגיעה לקצה האחרון של המדף וראתה מבחנה בצבע כחול, צבע שמסמן שהמבחנה מכילה חומר נגד רעל –שיקוי שהוא ממש מצרך נדיר אם לא יודעים להכין אותו לבד. היא שאפה טיפה מריחו –טרי. הנוזל לא ישב יותר מידי זמן שם, זה טוב. והמבחנה היתה חצי מלאה, מה שאומר שמישהו כבר ניסה את החומר…
היא נכנסה קצת יותר עמוק לחדר, כשהיא תמיד מסתכלת לצדדים, מוכנה לתקוף חזרה אם יתקפו אותה. בדיוק כשהיא כבר התחילה לחשוב שהיא נכנסה לחדר הלא נכון היא ראתה את זה. המיטות. היא מיהרה לכיוונם כשהיא אוחזת בתיבה הקטנה.
"לא פה, לא פה… הינה. זו היא." אמרה לעצמה בלחש והתכופפה ליד המיטה ששיין ישנה בה. היא הוציאה סכין חדה ודקה מהכיס שלה והכניסה אותה לחור המנעול. 'קליק' נשמע והיא הרימה את המכסה מעלה, חושפת בפניה את תוכנה. היו שם חמישה מזרקים קטנים שהנוזל כבר היה בתוכם, דף קטן שבטח היה כתוב בו משהו, אך עכשיו כבר לא היה ניתן לראות את האותיות, ותליון קטן- שרשרת לילך בצורת פרח גדול. למרי לא היה מושג מדוע השרשרת נמצאת שם, אך אם היא כבר שם, אז שווה לשמור אותה; אולי יהיה לה שימוש בעתיד…
"שיין, שיין, אני יודעת שאת לא שומעת אותי, אך אני מזהירה מראש," היא הניחה שהיא נשמעה קצת דרמטית, אך העדיפה לומר את האמת לפני שהגרוע מכל יקרה בטעות. "אני מעולם לא הזרקתי למישהו, אז אל תבואי אליי בתלונות אם כואב לך או אם זה לא עובד." היא הוציאה מזרק אחד מהקופסא והניחה אותה בצד, לידה. היא ניערה את המזרק, מנענעת את הנוזל הלבן -שלא בטוח עם זה היה צבעו לפני- ואוחזת בידה של שיין כך שתוכל לראות את ורידיה."עם ההתפתחות של היום… אני מקווה שזה יעבוד." מלמלה לעצמה. לא היה לה חומרים מחטאים, כך שהיא קיוותה שהמזרק לא מזוהם. היא הניחה אותו על זרועה ולחצה על הפיה, צופה בנוזל חודר לתוך זרועה. משנכנס כולו, היא הניחה על הסימן האדום שנוצר חתיכת בד וקשרה אותה חזק לידה. היא לא יודעת כמה זמן היא תאלץ לחכות עד להשפעת הנוזל, אך אין לה ברירה אחרת.
בעודה מחכה, היא לקחה את התליון והביטה בו, צופה בצבעו המהפנט, הלילך. הוא היה ממש מרהיב ביופיו, היא מעולם לא ראתה תליון כמוהו. קול אנקה נשמע לפתע והקפיץ את מרי על רגליה. היא הביטה לעבר המיטה של שיין וראתה את גופה מתחיל לזוז מעט. תחילה ידה התחילה לגשש אחר דבר מה בלתי נראה על גבי הסדין, ואז לקפוץ ולפתוח את ידה לאגרופים קטנים. מרי ניגשה לשולחן הרימה ממנו כוס מים והביאה אותה לשיין, בעוד זאת לקחה אותה בחיוך יבש ולגמה ממנה ארוכות, עד שנגמר.
"תודה," פלטה בקול חלש מאוד. "אה… הממ… אני…" היא ניסתה לומר אך דבר לא יצא. מרי התקרבה עליה ותפחה קלות על גבה, על גב ידיה, כתפיה, ושפשפה את מצחה מעט. שיין כחכחה בגרונה מעט -או לפחות זה מה שניסתה לעשות והתחילה לדבר שנית. "ת-תודה, ידעתי שאני יוכל לסמוך עלייך שתזכרי את מה שהבטחת. מה- מה התאריך היום?" שאלה כשרגישה שעבר הרבה הרבה זמן מאז נפלה לשינה.
"זה לא משנה עכשיו!" ענתה לה מרי. "מה שחשוב זה שהמלחמה כן פרצה בסוף ואני צריכה אותך כי להעיר את האחרים, כדי לשכנע את שון-"
"לשכנע את שון שמה?" נשמע לפתע קול אומר. הסתובבתי בפתאומיות אחורנית וראיתי את שון, ההוא שנלחמתי בו, שהזרקתי לו את הסם, עומד ממש מולי, כאילו כלום לא קרה.
"אעק… לעזאזל איתך! איך קמת? הו, אז אתה בטח היית זה ששתה מהשיקוי… מרשים אותי לראות שהוא עובד…" אמרה, אך נצמדה בסתר אל שיין, מקווה שלמרות היריבות היא תגן עליה מפניו.
שון היה משותק. וכך גם שיין. הם הביטו אחד בשנייה למשך כמה דקות ונראה שאיש מהם לא מסוגל
לדבר עדיין. "טוב, אם אין ברירה אז אין ברירה." אמרה מרי במעין כניעה מזויפת. "שון-שיין, שיין-שון, נעים להכיר ביניכם." אמרה ברשמיות, כאילו שזו הפעם הראשונה שהם פוגשים אחד את השנייה. שיין היתה הראשונה שיצאה מהקיפאון וחייכה חיוך עדין ואהוב אל שון, שעדיין הביט בה מופתע.
"את… את ערה?! אבל איך…? מה-מה קרה פה?" מלמל. מרי התקרבה אל שיין ולחשה דבר מה באוזנה ונתנה את הקופסא בידיה. "ב-בסד-דר אבל תיזהרי." מרי התחילה להתקדם לעבר הציעה, מופתעת מעט מזה ששון לא ניסה לעצור אותה. "אני לא יודע מה את עושה פה, אבל זה לא נגמר." סינן לעברה כשחלפה על פניו. היא לא הביטה בו ורק המשיכה ללכת, יוצאת מין הטירה המוזרה הזו ונעלמת באופק.
עכשיו, כשהיו רק שניהם לבד בחדר, שון התקרב אליה ואחז בידה, כמו שהיה עושה בכל פעם בצפה בה ישנה. "איך את ערה? ומה עשתה פה המשרתת החוצפנית הזאת?!"
"ששש שון, תירגע, הכל בסדר. היא בסך הכל באה לפה כדי למלא הבטחה שהיא חייבת לי. וחוץ מזה, אני ערה, זה לא מספיק?" היא אמרה וחיזקה את אחיזתה בידו. "אז המזרקים האלה… את הבאת לה אותם? אה… ויש בהם את הנוזל שיעיר אתכם? אוקי… ואת ידעת שכל זה הולך לקרות! כן אני בהחלט עוקב אחרי רצף העניינים עכשיו!" התעצבן והביט בה במבט מעט כעוס, דבר שגרם לו לנשוך את פנים הלחי שלו. "אני כל כך התגעגעתי אלייך שיין, כל הזמן הזה אני רק חשבתי על דרך להעיר אותכם, אני…" הוא הרגיש מבולבל. לפני רגע הוא נלחם עם המשרתת הקטנה הזאת, ואז הוא מגלה שהיא בעצם חברה של חברה שלו, ושהיא באה לעזור לה והעירה אותה. הכל התהפך לו.
"קדימה, בוא נתן לי עזרה בלהעיר את שאר הישנוניים. אנחנו צרכים לעשות בלגן."

***
"הכינו את הכרכרות, אני רוצה להיות נוכח שם כשזה במת יקרה." המלך של מלסיה התנהג מוזר מאוד מאז עזבה אותו מרי, והשומרים והמשרתים בארמון התחילו לחשוד שהוא זקוק לרופא; אחרי הכל, בטח כבר לא קל לחשוב צלול בגילו… כל השבוע הוא הסתובב בארמון חסר מנוחה ומלמל משהו על זה שבתו עומדת להתחתן בקרוב –שזה עוד החלק ההגיוני. הוא גרם אמר משהו על זה שצריך להציל אותה.
שליח הגיע עליהם לפני כמה ימים ואישר את דבריו. היא מתחתנת.

***
אולם הנשפים והחצר המלכותית היו בתהליכי סידור ועיצוב קשת הגן המפוארת היתה שזורה במלא פרחי אביב צבעוניים, ולפידי אור הוצבו לאורך כל שביל ההגעה של הכרכרות, ובכל מקום בארמון.
התזמורת המלכותית כבר החלה להתאמן, המבטחים כבר החלו לבשל יום קודם…
ויליאם צפה בכל דרך חלון חדרו וחשב על מזלו במרמור. בעצם, איזה מזל כבר יש לו?! אמא שלו מתה בלידה שלו, אבא שלו שונא אותו, והכי גרוע, אהובתו מתחתנת עם אחיו ואין לו שום דרך למנוע את החתונה.
אבל מצד שני… נותר לו משהו, רק דבר אחד.
לקוות שמרי תעבור במילתה ותצליח לעשות משהו…