הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 52

>עיקוב… אבל יצא ארוך! אני סופר השקעתי!!! <

היא רצה מהר, חולפת על פני המסדרונות האינסופיים של הארמון. היא לא ידעה איפה ואיך בדיוק נראה חדרה של המלכה, אך היא ידעה שהיא תזהה אותו אם תחלוף לפניו.
הסימן שעל בטנה התחיל לכאוב, אך זה לא היה הזמן להתחיל להתכווץ מכאבים. וחוץ מזה, היא ידעה שהיא עומדת להסתבך בצרות גם בלעדיו.
אחרי הכל, היא פורצת לחדה של המלכה…
בסוף המסדרון ימינה היא ראתה דלת גדולה בצבע כסף, וידיות מסולסלות בצבע שחור בוהק. היא נמשכה לעבר הדלת ונעמדה מולה. זה חייב להיות חדרה של המלכה, פשוט חייב, כי אין לה עוד הזדמנות.
היא שלפה סיכת ראש קטנה, הסיכה שהנסיך אדוארד הביא לה בתור מתנת אירוסין וכופפה מעט את רגלה, כך שעכשיו היא בעמדה טובה מול חור המנעול. בדיוק כשהיא באה לשלוח את ידה קדימה ולהכניס את הסיכה לחור, היא שמעה צעדים מקצה המסדרון. לא היה לה לאן ללכת, זה היה סוף המסדרון.
מזל שהדמות הרימה את ידיה לאות כניעה באגביות באותו רגע, אחרת היא בטח היתה זורקת עליו את הפגיון שלה.
"זה אני, זה אני !!" ויליאם הופיע פתאום ונלחץ כשראה את הפגיון בידה. היא נשפה בהקלה והתכופפה להרים את הסיכה שלה, שנפלה כשהחליפה תפקידים אם הפגיון. הניצוץ של הסיכה תפס את עיניו של ויליאם. "מה זה?" שאל אותה והתקרב כדי לראות יותר טוב.
"זו סיכת האירוסין שלי. היא פשוט עדינה ויפה, אז החלטתי לשמור אותה." ענתה לו, לא מודעת למתרחש כרגע במוחו משראה את הסיכה מקרוב. היא חזרה לעמוד בתנוחה והכניסה את הסיכה למנעול. "למה את עושה את זה?!" שאל אותה והניח את ידו על הדלת, חוסם מעט את הגישה שלה לפתיחתה.
"כי אני צריכה למצוא את התיבה הזאת! אין לי זמן ויל, יש פה דברים שאתה לא מבין בכלל!" היא דחפה אותו מעט הצידה. היא סובבה את הסיכה בחור וזו, למרבה ההפתעה, הסתובבה בציר וכעבור שנייה קלה נשמע קול 'קליק' והדלת נפתחה. אמבר דחפה קלות את הצד הימני של הדלת וזרקה משהן לבפנים, משהו נסתר מהעין.
"אתה מתכוון להיכנס או שאתה נשאר פה לשמור?" היא לא חיכתה לתשובה ממנו וכבר נכנסה אל תוך החדר, וויליאם ממהר בעקבותיה.
חדרה של המלכה היה החדר המפואר ביותר שיצא לאמבר לראות. היא הסתובבה בפנים לאט, לא נוגעת בדבר, שמא ייפול משהו ויסגיר את מקומם. היא הביטה בחטף בנסיך וראתה את המבט הכאוב בעיניו. הוא בוודאי מתגעגע אליה מאוד, למרות שלא פגש בה.
תמונה גדולה של אישה בעלת פנים עדינות ומחייכות, שיער חום-זהוב עדין, ועיניים חומות כהות נתלתה מעל המיטה הגדולה שבצד החדר. זה היה בוודאי הדיוקן של המלכה.
היא רצתה להמשיך להסתובב ברחבי החדר ולהתפלאות מהדברים הקטנים שבו, כמו האגרטל עם הפרחים הלבנים – שהיו בשיא פריחתם- או מוילון הקטיפה הארגמני, שהעניק לחדר מראה קודר באור העולה, אך גם צבע אותו בצבעי שקיעה קסומים; או מהמראות הגדולות שהיו תלויות על הקירות, ומנברשות הקריסטל המבריקות, אך לא היה לה זמן לכל זה. היא התקרבה לאחת השידות והסתכלה על החפצים שבה, בודקת עם משהו מהם יעיר את זיכרונה, ייתן לה כיוון. היא עברה לשידה נוספת שהיתה שם, בקצה המרוחק יותר של החדר. בדיוק צעד אחד לפני השידה היא הרגישה משיכה חזקה בבטנה, כאילו מישהו נושך אותה. "אייי!" התנשפה בכאב והתקפלה לתנוחת עובר על הרצפה. ויליאם, שבמקרה הביט לעברה באותו רגע נלחץ והתחיל לרוץ לעברה, משתופף לצידה ומניח את ידיו על כתפיה. "אמ-מה קרה?! מה קרה?!" זו הבעיה כשאתה לא יכול לקרוא למישהו בשמו, אין לך פשוט מה לומר. הוא סובב אותה כך שתשכב על גבה והעביר את ידו למצחה. אמבר התחילה לנשום לאט יותר, בסדירות.
"ה- הבטן שלי… הסימן כואב…אאייי… !!" יבבה. היא נשארה כך לכמה דקות, מנסה למצוא תשובה למה הסימן התחיל פתאום לכאוב ואז הבינה, יכול להיות שהתיבה שם! היא נעזרה בויליאם כדי לקום, למרות שמחאותיו, והביטה בשידה. הינה זה! זו היתה תיבה זהובה עם פרח לבן עדין עליה. עיטורים נוספים היו מצידיה, אך הם נשחקו והיה קשה לזהותם.
"זו התיבה," היא אמרה בלחש, אך מספיק בקול כדי שויליאם ישמע אותה. היא שלחה את ידה לעברה, תפסה אותה וסימנה לו שהם צריכים לצאת מפה, לפני שמישהו יבוא.
"את לא רוצה לפתוח אותה קודם? כדי לראות שזו באמת התיבה הנכונה?" שאל אך התקדם לעבר הדלת,
סוגר אותה בדייקנות ונועל אותה אחריהם.
"אין לי שום סיבה לפתוח אותה. אין לי רצון במה שבתוכה. אני רק צריכה להעביר אותה לאבי או למרי, הם יודעים מה צריך להיות בה." היא נשמה עמוק ונשעה לשנייה על הקיר, נותנת לויל לתפוס תנוחה טובה –וגם שחרר את שריריו בכתף.
"מרי? היא פה,היא עזרה לי להיפטר משון. למעשה היא נלחמת איתו עכשיו אם אני לא טועה-" התחיל לומר בהיסח דעת אך השתתק למרה מבטה של הנסיכה. "היא פה?! איכן? ומדוע לא אמרת לי זאת קודם?!" היא לא ציפתה לתשובה, הוא ידע זאת. היא התחילה לרוץ לעבר המדרגות וניסתה להתעלם מהכאב. ראשה התחיל לקדוח. מרי פה.
והיא נלחמת עם שון.
היא היתה כל כך לא מרוכזת עד שהיא לא שמעה את הצעדים לפניה או את קריאותיו של ויליאם שהזהיר אותה מפניהם.
"אוח' … אוץ' מה לכל ה-" התחילה למלמל אחרי שנכנסה בדמות שעלתה במדרגות. היא הרימה את ראשה, נכונה להביט ולפתע פשוט צווחה בשמחה, בלי לחשוב בכלל על מה שזה עלול לגרום.
"מרי!! איפה היית? למה לא אמרת לי שחזרת? אני התגעגעתי אלייך…" אמרה לה וחיבקה את המשרתת הקטנה. דמעות קטנות ירדו מעיניהן של השתיים.
"באתי אלייך ישר כשהגעתי, רק לפני זה הייתי צריכה להציל את החבר המסכן שלך." אמרה לה בחיוך גדול, כמו תמיד.
"מסכן? אני מסכן?! אני לא מסכן! אני פשוט הייתי צריך שמישהו יחליף אותי…" נעלב ויליאם.
"כן, תירוץ מעולה יש לך בשרוול," צחקה אמבר. "בכל אופן מרי, השגתי את התיבה. הינה." היא הגישה לה אותה. מרי אחזה בתיבה ועצמה את עיניה, כאילו יש בכוחה לראות דרך מעטפת הקופסא.
"קדימה, אנחנו צריכים לזוז, אני בטוחה שזה הדבר הנכון- לא רגע, אתם תחזרו לחדרים שלכם בארמון, תנסו להתנהג כרגיל –למרות שזה לא אפשרי- אני צריכה ללכת לעשות את זה."
"את מה?" שאלו אמבר וויליאם ביחד.
"אני צריכה להציל אותם… היא לא היתה רוצה שזה יקרה…" היא אמרה בהיסח דעת, בלי לשים לב שהם מקשיבים לה.
"מי? על מה את מדברת מרי?" תחקרה אותה אמבר.
"מלכה, אני מדברת על המלכה. " היא ראתה שהם לא מבינים על מה היא מדברת ולכן המשיכה. "שתי המלכות היו חברות, הן הכירו אחת את השנייה וידעו מה עומד לקרות. לפני שהמלכה של ממלכת המלון נפטרה… הן תכננו תוכנית. אני לא יודעת מה הן סיכמו ביניהן, אך שיין העבירה לי הודעה לפני המלחמה. היא לא רצתה שהמצב הידרדר, אז היא העבירה לי משהו שהיה שייך לאחת מהן –כדור ופגיון. לא ידעתי בהתחלה למה היא רוצה להביא לי את זה, אבל הבטחתי לה שאני יעשה כל שביכולתי כדי להגן עליה…" היא המשיכה לספר להם עוד כמה דקות ואז, כשראתה שהם הבינו כבר כמעט הכל, היא אמרה, "אז עכשיו אני משוחררת?!" הם פינו לה את הדרך מהר , והיא נעלמה כמו שהופיעה.
"אז… עכשיו אנחנו צריכים פשוט לחזור לחדרים שלנו?" שאלה אמבר בבלבול. ויליאם הביט בה למשך כמה שניות ואז אמר, "לא, את הולכת לחדר שלי." חיוך שובב עלה על שפתיו והוא חיבק אותה חזק מאחורה, שומר על גבה ומניח את ראשו על כתפה.
"נו באמת…" היא נאנחה בשקט והם מתחילים ללכת, מתקדמים לאט כי הוא לא מרפה ממנה. "מה? מלא זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהיינו ביחד לבד, ואת יודעת בדיוק למה אני מתכוון." אמר לה.היה שקט בארמון, כאילו כולם בכוננות על משהו. הם הצליחו להגיע בקלות לחדרו והוא נעל את הדלת אחריהם.
"אני לא מבינה את כל זה, אני לא מבינה איך הכל הסתבך פתאום." אמבר סידרה את שערה בידיה, מנהג שנשאר לה עוד מלפני השכחה, כשעוד היתה הנסיכה היפה, האהובה והחייכנית של מלסיה, לפני שהשתנתה להיות ההפך -ובעיקר מסוגרת. היא התיישבה על מיטתו והוא התיישב לידה.
"אז את יודעת מה עוד לקרות עכשיו נכון? חבל שאי אפשר פשוט לשנות הכל… אני מבטיח לך, אני יכול לשמור עלייך מכולם! להיות איתך, שלך. אני לעולם לא יעזוב שוב! אני יעשה הכל…" הוא דחף אותה אחורה ונעמד על ארבע מעליה. "אני מבטיח לך." ליבה נצבט. היא ידעה שהוא מדבר מהלב, היא ידעה שהוא אומר את האמת, אבל היא נידונה להתחתן אם אדוארד. היא כבר לא בטוחה שהתוכנית שלה תפעל. היא הפנתה את פניה לצד, כדי שלא יראה את הדמעות שהתחילו לזלוג מעיניה ואמרה בקול שבור, "אני יודעת, אך מה כבר יש בכוחי לעשות? אני לא בטוחה שאני יצליח לשנות משהו. אנחנו כמו כלי משחק חסרי שימוש, האלה ששולחים ראשונים כי רוצים להיפטר מהם. בבקשה אל תעשה את זה-"
"ששש, את מדברת יותר מידי." אמר לה ועצר את דבריה בנשיקה. דמעותיה זלגו אל שפתיה והתערבבו בנשיקה שלהם, הופכות אותה למלוחה אך בעלת מתיקות עדינה. וויליאם התכופף קרוב יותר וחיבק אותה. "אנחנו נעבור את זה, אנחנו נעבור את זה…" הוא מחה את הדמעות שלה בידו והביט בה, באהובתו, בחברת ילדות הסודית שלו. ברור שהוא לא ישרוד אם היא תתחתן עם אחיו בסוף, זה ישבור אותו סופית. זה ייקח ממנו את הדבר השני האחרון שהכי אהב.
הוא נתן לה עוד נשיקה קטנה בלחי, כשראה שהיא נרדמה -כמו כל פעם. הוא כיסה אותה ונשכב לישון לצידה, כאילו עצם נוכחותו יכולה למנוע את לקיחתה ממנו.

דמעה קטנה נשרה מעינו, ואז עוד אחת, ועוד אחת…
הם נרדמו ביחד, מוכנים למחר.