הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 51

מלחמת שומרים.

*
"לעולם אל תצאו לבד, מובן?! תמיד תיידעו את אחד מהצוות שאתם בחוץ, ככה שנוכל להגיע בזמן בעת הצורך… אל תשכחו את מה שלימדתי אתכם… אל תכנסו לפאניקה בזמן קרב, תמיד תשמרו על ארשת פנים שלווה…" היא אמרה להם בפנים רציניות, מתכוונת לכל מילה ומילה שלה. היא מעולם לא עשתה טעות בקרב, מה שכן, גם מעולם לא השאירה מישהו שהיה תחת פיקוחה בשטח לבד,
חוץ מפעם אחת.
*

הפלאש הכה במרי חזק, כאילו באו ושפכו עליה מים קפואים עם קרח. אלה היו חוקי קרב שהיא העבירה להם, מה שאמרה להם במפורש לא לעבור עליו לעולם.
והיא עושה את זה עכשיו.
"מה קרה? את מפחדת פתאום?" הפתיע אותה קולו של שון, שכבר נעמד במקומו הרחק ממנה. הלחי שלו היתה אדומה כתוצאה מהאגרוף שהביאה לו. 'ואוו, אני מחטיפה חזק…' חשבה לעצמה בעוד הוא מוחה מפיו טיפות דם.
"את תשלמי על זה…" שמעה אותו מסנן לעברה. הוא התחיל להתקרב אליה והיא שמה לב לכך שהוא צולע וחבורות מכסות את גופו-בטח עקב בריב עם ויליאם. היא לא ידעה למה הוא נואש להגיע לנסיכה, אך היא בהחלט לא הולכת לתת לו להתקרב אליה.
אך מצד שני, היא גם לא יודעת מה היא צריכה לעשות איתו. היא אינה יודעת עם מותר לה להרוג אותו. כשחושבים על זה לעומק, הוא אחד מחמשת השומרים הסודיים של המלך, הוא לא ימות מהר כל כך…
"תגיד, מה עם שאר הצוות שלך? איך הם מאז?" מרי שאלה את השאלה הזאת בשביל לנח, שאלה אותה מתוך אי ידעה לתשובה.
נראה שהיא לא היתה צריכה לשאול…
"מה אכפת לך בכלל? אני לא חושב שכאב לכם לפגוע בהם אז, אז מה קרה פתאום נזכרתם לשאול לשלומם?! ואם עדיין בתרדמת, בגללך! בגלל הדבר המטופש ההוא שזרקת לעברם באותו יום." הוא אמר את דבריו בכעס ובפניו הפכו אדומות מרוב עצבים. היא ראתה שהוא מנסה לשלוט על כעסו ולא לצעוק.
הדבר ההוא שזרקתי? על מה הוא מדבר? אני לא זרקתי דבר כדי לפגוע בהם…
"תקשיב, אני לא יודעת על מה אתה מדבר ואני גם לא יודעת למה אתה רוצה ללכת אחרי הנסיכה שלי, אך אני לא ייתן לך לעבור אותי. " היא הרצינה והעלתה על פניה מבט נחוש, אחד שאמר לו, "תצטרך לעבור אותי קודם."
"אוקי, אם זה מה שאת רוצה, אין בעיה אך אני מזהיר אותך, אני לא טירון כמו פעם, אני חזק יותר עכשיו, מהיר יותר-"
"כן כן אנחנו כבר נראה את זה…" אמרה תוך כדי שהיא קוטעת את רצף דבריו. הוא גיחך למראה האומץ שלה וטפח ע עצמו עם ידיו, כאילו בודק שגופו עוד שלם.
"אוקי, אני הזהרתי."

*
"תכה למעלה… עכשיו בצד… לא לא, למטה יותר, זה גבוה מידי אתה תפספס… תחזיק את הידיים שלו מאחורי גבו… כן, יופי יופי אתה מתחיל לקלוט את זה…" זה היה השיעור הראשון של התלמיד החדש והאחרון בהחלט בצוות שלהם, נער אחד שקוראים לו רון ווקסל שהמלך מצא בו עניין. ברור שהיא ידעה עליו עוד לפני, הרי הם היו משחקים ביחד בחצר המלך, אך היא לא חשבה שהוא יהיה איתה בצוות, ועוד שהיא תדריך אותו.
"יייאא!! קבל את זה!!" אמר וניסה לתת לאיש שמולו מכה אך הוא רק נפל אחורה מההתנגשות.
מרי התחילה לצחוק והנער הביט בה בפנים זעופות. "אוקי, בוא נתחיל עוד פעם…"
*

'…התכופפות, מכה! נחיתה, אגרוף, מכה בצד, לא לצד!…' המחשבות רצו במהירות במוחה של מר, בעוד אימונים מפעם ודרכי לחימה עפים במוחה, עולים מהתת מודע ובאים לעזרתה עכשיו. בדיוק בזמן.
"עדיין לא התעייפת?! יפה… אני שמח לראות שיש לי יריבה קשוחה, זה בהחלט לא היה קרב מעניין אם היית נשברת בהתחלה." זרק לכיוונה. היא ידעה שאין טעם לדבר בזמן שאת מנחיתה מכות על היריב. היא ידעה שהוא מנסה לגרום לה לדבר בכוונה, לראות אם תשבר ותתעייף…
הוא הסתער עליה בידיים פתוחות אילו מתכנן לחנוק אותה.
אך פה הוא הצליח להטעות אותה.
למרי היתה שרשרת קטנה שהיא תמיד היתה עונדת עליה ורק במקרים נדירים מסירה. זו היתה השרשרת של אמה. נכס חשוב מאוד בשבילה. בדרך כלל משרתים או עובדים אחרים בארמון לא היו מורשים לענוד על עצמם חפצים כאלה, יקרי ערך, אך לה היה מותר, בגלל קשרה הטוב למלך.
שון השחיל את ידו בתוך השרשרת שלה והפיל את משקל גופו עליה. הוא ריתק אותה לקרקע ומבט של ניצחון היה על פניו.
מי שהיה רואה את הסטנה הזו מהצד היה מסתובב ישר והולך, משאיר אותם לבד לזמן פרטי. אך הם הוא היה מתעמק במה שהוא רואה, הוא היה יכול לראות ששניהם מכוסים בזיעה ודם קרוש בחלקי גופם החשופים (וגם מקומות שבהם הבד נקרע…). הוא היה יכול לראות שהשרשרת לוחצת על צווארה וכמעט חונקת אותה, ושהיא הכניסה את ידה לתוך כיס שמלתה מעט ואחזה בפגיון קטן -כמו הנסיכה שלה, היא גם היתה נלחמת בפגיונות-.
"לא שווה לך לזוז," אמרה לו בקול שלו. היא התאמנה על מצב כזה מאות פעמים עם שאר השומרים, היא יודעת מה לעשות. "חבל, על תשכח שגם אני שומרת…"
"אה באמת? חה חה, צודקת, את גם שומרת, איך יכולתי לשכוח?!" הוא התחיל לצחוק והיא התחילה לחשוד בו שהשתגע.
"אתה יודע, לגבי ה 'דבר הזה שזרקתי עליהם' אפשר לדעת מאיזה רגע אתה היית שם?" כנראה הקול הרציני שלה כאילו הוא לא עומד להרוג אותה בכלל חדר לתוכו כי הוא ענה לה על השאלה בלי חוכמות. "בדיוק ברגע שהם נפלו לשינה…למה?" הוא היה מבולבל עכשיו, מה היא רוצה ממנו?
"אה, אז בגלל זה… אני לא מופתעת בכלל… תקשיב, יש לי משהו לספר לך, אבל אתה חייב לקחת את דבריי ברצינות." אמרה לו.
הוא הנהן בראשו כמו ילד קטן שאמא שלו הבטיחה לו סוכרייה על מקל אם יתנהג יפה. "אני מוכן לשקול זאת."
"המלך מנצל אתכם." אמרה קודם בפשטות.
"מה… מה? על מה את מדברת? למה שהמלך ינצל אותנו?" הוא ניסה להבין לאן היא חותרת אך מחשבותיו על הצליחו להתעמק בדבריה.
"למלך לא באמת אכפת מימכם, הוא רק מנצל אתכם כדי חדור לתוך הממלכה שלנו- ולא, אני לא אומרת את זה כדי להגן על מלכי-" הוסיפה מהר כשראתה שהוא עומד להפסיק להקשיב. "מלכי שומר על משהו חשוב, משהו סודי שדמיאן רק רוצה לדעת מהו, ובשביל כך הוא צריך אתכם שתגנו עליו כשיעשה את דרכו אל תוך הארמון…" שון חשב לשנייה על דבריה ונורה אדומה נדלקה אצלו. מלכו באמת מעולם לא ציין למה הוא מעסיק אותם, הוא מה הוא באמת צריך מהם, אבל… "אוקי, אם כך, תוכלי לענות לי על שאלה? למה שאר הצוות שלי בתרדמת? מה עשית להם?" קולו חזר להיות קשוח והיא פחדה מזה שהוא באמת ינסה לעשות משהו.
"הו זה? הייתי בטוחה שאתה כבר יודע. אני מכירה את שיין עוד מלפני שהיא נכנסה לתרדמה." דבריה הכניסו אותו לשוק. "היא הסתירה אותי פעם, אצל סבא וסבתא שלה. אם השנים יצא לנו להיפגש שוב
והיא סיפרה לי על התוכניות שלה." מרי עצרה לרגע כדי לחשוב מה עוד היא יכולה לספר לו, אחרי הכל, הוא עדיין אויב.
"היא אמרה לי להגן עליה מהמלך של ממלכת המלון. זה מה שהיא אמרה לי, שהיא לא מוכנה להרוג אנשים רק כדי לרצות אותו. היא הביאה לי את זה," היא שלפה עכשיו את הפגיון מכיסה. "פגיון בעל סם הרדמה חזק, אך פג כעבור שבוע וכדור -הכדור ההוא שראית." נשימות חלושות נשמעו מצידו של שון, שלא היה מוכן כלל לכל המידע הזה. עיניו נראו כאחוזות טירוף והתחילו להתגלגל במקומם. מרי חשדה שהוא עומד להתעלף.
"אני מצטערת," לחשה לו לחישה קטנה וסובבה את הפגיון בידה, נועצת אותו בידו (איפה שעושים חיסון) וצופה בגופו מרפה ממנה ומתחיל לנטות לצד.
אחרי התעלף מהסם היא הניחה אותו על האדמה מתחת לאחד העצים בתוך היער והרימה את ראשה אל צריח הארמון.
עכשיו יש לה זמן לחפש את הנסיכה שלה.