הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 50

שנניייים….. טוב, אחותי הסיחה את דעתי, אבל המשכתי 3: (והשקעתי לא תחשבו…!!)

…ואז הם ראו את שון.
תחילה היה נראה שהוא לא שם לב אליהם, אך כשהוא הגביר את קצב מהירותו היה ברור שהוא פונה לכיוונם. קול התרסקות מוזר נשמע. שערה של אמבר נכנס לעיניה כשמשב רוח חזק חלף לידה.
"מה… מה קרה פה עכשיו?" שאלה לאוויר. היא הביטה הצידה וראתה את ויליאם נאבק להעיף מעליו את שון. "היי מה אתה עושה?" סינן ויליאם. "אני מניח שאתה עובד עם אבי, אבל משהו יותר גדול ממשרת אישי." נהמת צחוק קטנה ועמוקה בקעה מפיו של שון. הוא הביט בנו ומבט פראי היה בעיניו, כמעט כאילו הוא לא שולט בעצמו יותר.
"אני מרחם עלייך, אתה יודע. נסיך שלא מעורב בישיבות מלחמתיות, מי היה מאמין? וכולם עוד חושבים שאתה יהיה זה שיקבל את הממלכה…" הוא הקניט את ויליאם, נהנה לראות את פניו מאדימים. "אבל אתה יודע," המשיך, לא שם לב לעובדה שהוא מרפה כוח. "אנשים גם לא מצפים מאדוארד לקבל את הממלכה, הוא … 'חסר השכלה מתאימה', נקרא לזה ככה. הוא מעורב -שלא כמוך- בישיבות, אך אינו פעיל ממשי בהן, המלך לא סומך עליו במלואה." ויליאם ואמבר הסתכלו אחד על השנייה באותו זמן והיא סימנה לו בזהירות שזו ההזדמנות שלו! שהתהפך עכשיו על שון לפני שישים לב.
"אתה יודע, חבל שאתה לא שם לב ליריב שלך, זה חוק אחד במלחמה, לשמור על קשר עין." אמר ויליאם מהר והניף את רגלו לעבר שון. הוא בעט בו בחוזקה וגלגל אותו על צידו, הופך אותו על ביטנו ומחזיק בצלבה את ידיו מאחורי גבו. "נסיכתי, תתקדמי בינתיים, אל תחכי לי, אני כבר ידביק אותך יותר מאוחר. קדימה!" אמר לאמבר, מביט בה ורומז לה שאין הרבה זמן, ושהיא חייבת להגיע לחדר המלכה לפני שכולם יעלו עליה.
"תבטיח לי שאתה תגיע…" סיננה בשקט כדי ששון לא ישמע והמשיכה בדרכה, רצה מהר ככל שהצליחה לעבר היעד, אותו אחד שהיא עתידה לגמור בו את חייה.

"אז מה קרה? שלחת את הפרינססה חזרה כי אתה לא רוצה שהיא תצפה בך מפסיד? באמת וילי, ממך לא הייתי מצפה לדבר כזה-"
"תסתום!" אמר הנסיך הטיח בו את אגרופו, כשהוא תוך כדי שומר על כך ששתי ידיו הישארו מאחור. "ידעתי שיש סיבה למה אבי הביא לי אותך בתור "משרת אישי", הוא שנא אותי תמיד, הוא מעולם לא בטח בי, לא מאז מות אימי…"
"אוו, מישהו פה נהיה לי רגשן פתאום… אולי גם תתחיל לבכות עכשיו ותקרא לה, לאמא." לגלג עליו וניסה להשתחרר אך ויליאם אחז בו בחוזקה ולא ויתר. "אני מבין שאתה כבר לא מחשיב אותי כחבר אה?" צחק.
"עוד מלפני זמן רב מאוד… אתה לא שווה את היחס שלי. מה, לא שמת לב שמעולם לא שיתפתי אותך בפרטים חשובים? באמת שון, ממך לא הייתי מצפה לזה…" חיקה אותו. הוא הביט לאופק, מוצף רגשות אשם על כך ששלח את אמבר לבדה בידיעה שעלול לקרות לה משהו בדרך, והוא לא יהיה שם לעזור לה. הוא עוד זכר את היום הזה שבו היא סיפרה לו שהיא סבלה משכחה, ואז את הרגע הזה שבו הוא הבין שהיא ניסתה בסך הכל לחדש את הקשר ביניהם ולהחזיר לעצמה את הזיכרונות הקדומים שלה.
'היא צריכה אותך, ויליאם, אל תעלם לה,' חשב בעודו מנסה למצוא פתרון למה הוא הולך לעשות אם שון. הוא הרי לא יכול להחזיק אותו לעד, משהו חייב לקרות…

היתה לה הרגשה לה לגבי מה שהיא הולכת למצוא בארמון. היא אמנם לא היתה חסרה בארמון הרבה זמן –ככה זה לפחות הרגיש לה- אבל היתה לה הרגשה לא טובה לגבי מה שהי הולכת למצוא שם. כאילו על פי יד מכוונת היא הלכה ישירות לכניסת הארמון דרך מהעבר האחורי, ההוא שמקביל ליער.
~כמה שעות קודם~
היא היתה קרובה לארמון. ובמזל, כי כל האוכל שהיה לה והשתייה נגמרו, אחרי הכל, מישהו צריך להאכיל גם את הסוס.
"קדימה רוני, רק עוד מאמץ קטן, עוד רגע ונגיע לאורוות." 'מזל שהן גובלות את חוץ הארמון' חשבה לעצמה. ממלכת המלון היא הממלכה הכי מוזרה שהיא אי פעם היתה בה. זה כאילו הכל אצלם הפוך ושונה משאר הממלכות. 'רק שמזל שיש דברים שימושים, במיוחד כשאת מכירה את הסייס באורווה. היא הרגישה מעט רע לגבי זה, כי ידעה שזה רק יעצבן את רון יותר אם ידע שהיא מכירה עוד בנים.
"פףף בנים… תקשיב לי רוני, אם תתאהב אי פעם, תוודא קודם שאתה עושה את הדבר הנכון.." היא חשבה על מה שאמרה לשנייה ואז תיקנה את עצמה. "במחשבה שנייה עזוב, אתה סוס אז אני לא חושבת שזה משנה כל כך …" בדיוק כשהם הגיעו אל האורוות הסוס הקטן קרס בתשישות והיא נפלה ממנו ארצה. "אייי," מלמלה ושפשפה את אחורי גבה. דמות נער יצאה מין האורווה וניגשה לעזור לה. "היי, את מרי נכון? כמה זמן לא ראיתי אותך ארמון… מה קרה? איפה היית?" שאל נער האורוות, שהיה הסייס.
"כן… הייתי בשליחות מהמלך שלי… משהו אישי… " מלמלה לה בשקט. "תגיד תום, יש מצב שאתה שומר לי על הסוס הקטן? אני יכולה לסמוך עלייך שהוא יהיה מוגן ושהמלך לא ידע שהוא נמצא כאן?" זה היה קצת מחשיד כל זה, אחרי הכל, היא מגנה על סוס מהמלך…
"אה, כן בטח, לא שאני מבין למה הסוס צריך להיות מוסתר מהמלך אבל לא אכפת לי לעזר לך." אמר לה חיוך. 'אוי תום, אם רק היית יודע שאני כבר אוהבת את רון… הכל היה יותר קל בשבילי ואתה לא היית כזה נחמד כלפיי…' חשבה בעצבות אך העלתה על פניה חיוך.
"תודה לך. אני סומכת עלייך, תום."

אלא היו המילים האחרונות שהיא החליפה עם תום, היא רק מקווה שאלה גם לא הסופיות.
בדיוק כשהיא יצאה מהיער היא שמעה צעקה חדה. היא התחילה לרוץ מהר והצליחה לראות שתי דמויות נאבקות אחת בשנייה. בדיוק כשאחת מהן הניפה את זרועה הקפוצה לאגרוף לעבר השנייה היא הניפה את אגרופה שלה וחבטה באותה דמות. קול אנקת כאב מחליא נשמע כשגוף הדמות נחבט בקרקע במרחק.
"מה זה היה עכשיו?!" נשמע קול שואל לצד מרי. היא הכינה את אגרופה אך משהו בתוכה אמר לה שהיא מכירה את הקול, שאסור לה לפגוע בדובר. "ויליאם?" ניסתה את מזלה.
"אכן," אמר והתנשף. "אני חייב לך אחת גדולה, מרי. אל תשכחי זאת." הוא התמתח והבט לעבר הדמות השכובה על האדמה. "אני צריך לבקש ממך משהו. אני יודע שכל מה שאת רוצה זה לראות שוב את הנסיכה אך יש ברים דחופים יותר כרגע… אני צריך שתתעמתי בשבילי עם שון. אני חייב ללכת לעזור לנסיכה. " מבט מבולבל עלה על פניה של מרי אך הוא רק אמר לה "אין זמן להסברים! בבקשה… אם חייה של הנסיכה חשובים שלך-"
"בסדר בסדר, אדוני. אבל מה אתה רוצה שאני יעשה איתו?" שאלה. מבט חושב עלה על פניו לכמה דקות, ואז הוא אמר לה בקול קר, "לא ממש אכפת לי. רק תוודאי שהוא לא יהיה משוחרר בדקות הקרובות."
ויליאם נעלם בעקבותיה של הנסיכה, משאיר את מרי לטפל בשון, לא יודע שנפתח כרגע קרב שומרים, קרב מסוכן ביותר…
*
ולחשוב שהיא עוד היתה צריכה להתרוצץ ככה כל היום אם לא היה עולה בה הזיכרון… אמבר התנשפה ועלתה במדרגה האחרונה שלה, האחרונה בגרם המדרגות העתיק שהוביל על חדרה של המלכה המנוחה.
היא התקרבה אל הדלת לאט, מניחה את ידה על הידית…