הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 49

"אנחנו נתראה שוב מתישהו אדוני. אל דאגה, אני יבוא לבקר אותך…"
מרי סיימה לארוז את התיק שלה ובפעם השנייה –בשבילה- היא לבשה שמלה אחרת, לא שמלת משרתת.
היא לא ראתה את רון כבר כמה ימים; מצד שני, היא לא היתה בטוחה שהוא ירצה לראות אותה בכלל, אחרי כל מה שקרה.
היא נפרדה מכולם, יצאה משערי הארמון והתחילה להתרחק. סוס קטן בצבע חום חלש הוקצה לה, כי הדרך ארוכה ברגל.
היא ליטפה את רעמתו הקטנה וחיככה את פניה בה., מתענגת על המגע הנעים. היא נזכרה שהיא היתה עושה זאת הרבה כשהיתה רוכבת מידי פעם עם רון.
"אני יקרא לך רוני, בסדר?" אמרה לסוס הקטן. צהלה קטנה נשמעה מצידו של הסוס. "קדימה, בוא נמשיך ללכת, וננסה בלי עצירות מרובות.
*
כולם ישנו, אבל הוא לא הפסיק לעבוד. הוא הרגיש שהוא קרוב לסיום . המלך יהיה גאה בהם הפעם.
הוא התקרב אל אחת הבנות ובדק מה מצבה. עדיין בתרדמת. הוא ניסה כבר שלושה שיקויים אך דבר לא עזר לו כרגע, הם עדיין לא התעוררו.
שון הוריד את המבחנה האחרונה מהשולחן. כל הקטע של הניסויים והכל זה לא הקטע שלו, הוא יותר פעולה בשטח, הפיצוצים והכל. הבנות היו בקטע של הניסויים.
"אתה חייב להירגע חבוב. אני יודע שאתה רוצה להעיר אותם אבל אתה חייב להירגע. אתה עוד תפוצץ את החדר פה בטעות." אמר פתאום קולו של ג'יימס שישב איפשהו בחדר.
"אתה עוד פה?" אמר לו שון מבלי להסתכל עליו. "לא אמרת שאתה הולך לאכול או משהו?" ג'יימס גיחך ופרש את ידיו לצדדים על הספה.שערו היה רטוב כך שסביר להניח שיצא מהמקלחת לפני זמן מה.
שון הסתכל על המבחנה שבידיו ונכנע. הוא החזיר אותה למקומה וכיבה את המערכת.
"נמאס לי!!! נמאס לי מכולכם!!!" צעק לפתע. צעקתו הפתיעה את ג'ייימס והוא לא הספיק לכסות את אוזניו וספג את הצעקה מקרוב.
"אחח, מה נסגר איתך גבר?! עוד שנייה והלכה לי האוזן!" אמר לו בכעס ושפשף את אוזנו. שון לא אמר מילה אלא רק יצא החוצה וטרח לטרוק את הדלת אחריו.
"מה נסגר אם כולם היום…?" מלמל לעצמו ג'יימס ונשכב על הספה. עושה את מה שעשה כל הזמן מאז המקרה.
יושן.

שון יצא לבחוץ. אולי הוא צריך להקשיב לג'יימס, מי יודע, אבל הוא רק רוצה לראות אותה, את שיין. לראות אותה שוב שמחה, מחייכת, לשמוע שוב את הקול שלה צוחק… קשה לו בלעדיה. היא היתה מה שהחזיק אותו שפוי, עכשיו מסתבר שהוא כבר לא. בכלל לא.
"תתאפס על עצמך שון, תחשוב מה יכול לעזור לך כרגע…" אמר לעצמו. אחרי כמה דקות של חשיבה הוא החליט שהוא יחזור לטירה. נכון שזה מסוכן קצת, אבל הוא חייב לחזור לשם, אולי הוא יצליח לקלוט שם כמה פיסות מידע שיעזרו לו.
כל דבר חיוני במצב הזה. המלחמה בפתח.
או שהיא כבר נפתחה…
הוא התחיל לצעוד חזרה, אבל הפעם בדרך שונה. הוא החליט לחזור דרך השביל שביער.
*
שקט היה ביניהם. שקט מלחיץ. ויליאם הסתכל על אמבר והיא השפילה את מבטה למטה.
"ל-למה את צריכה להיכנס לחדר של אימי ולקחת משם משהו? קופסא? מה יש בזה שזה חשוב לך?" שאל ויליאם. הוא החזיק את קולו, או לפחות ניסה. הוא לא רצה לצעוק עליה, אך היו מלא דברים שהיא הסתירה ממנו וזה פגע בו מעט. הוא לא אוהב שמסתירים ממנו סודות.
"י-יש שם משהו… אני- אני לא יודעת, אני יודעת רק שהבטחתי שאני יעשה את זה. " מלמלה בשקט. "אני ידע לזהות את הקופסא כשאני יראה אותה… אני שכחתי איך היא נראית…"
"אבל למה? למה את לא יכולה להגיד לי במפורש?" ניסה שוב. כשראה שהיא שותקת הוא נזכר לפתע במשהו.
היא שכחה את הזיכרון שלה. אולי זו הסיבה שהיא אמרה שהיא תדע בטח לזהות אותה אם תראה אותה. היא פשוט לא זוכרת יותר איך היא נראית.
הבטחת לעזור לה, תנסה לפחות לקיים את זה. אולי מציאת הקופסא הזאת תחזיר לה חלק מהזיכרון שלה… אל תשכח שיש את החתונה המטופשת הזאת באמצע. הוא ניסה לשלוט בעצמו ולא לחשוב יותר מידי. חשיבה מרובה מביאה לו כאב ראש, וזה הדבר האחרון שהוא זקוק לו עכשיו…
"אוקי, אני ייקח אותך לחדרה של אימי, אבל בתני אחד," הוסיף לפני שהבעת פניה תשתנה. "אני נכנס איתך. אני מצליח להבין קצת כמה זה חשוב לך אך אימי- אני מאוד אוהב אותה ואני לא נותן לכל אחד להיכנס לחדרה. לא מאז שאני מחזיק במפתח לחדר." הוא ידע שהידיעה הזו תגרום לה אושר והיא אכן שינתה את הבעת פניה. לטובה.
"תודה לך, הנסיך ויליאם. תודה לך." אמרה לו וחיבקה אותו.
הם הגיעו ליציאה מהיער, כל כך קרובים לארמון עד שיכלו ממש לראות אותו, ואז גילו הפתעה מחכה להם…