הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 47

"מה… מה אתה עושה פה?!" אמרה בלחש אך חשש נשמעה בקולה. איזה אסון! אם המלך יגלה שהוא כאן היא תסתבך עוד יותר וגם והוא!
"אני חייב לראות אותך, את יכולה לפתוח?" שאל. היא שמעה אותו מעבר לדלת מתעסק עם משהו.
"לא.. אתה לא יכול לפתוח את הדלת…"
"למה לא? את לא רוצה לצאת?" אמר והמשיך במעשיו. עוד שנייה והוא יצליח!
"כי החדר יתפוצץ!" שיקרה במהירות. היא ממש ראתה איך גופומקשיח וידיו נעצרות על הידית. "אני יתפוצץ אם אתה תפתח את הדלת."
"למה? איך זה הגיוני?"אמר. היא שמעה את גופו צונח על הרצפה ומתיישב מאחורי הדלת.
"רון… זה בסדר, אני בסדר. אתה לא צריך לדאוג לי. אני יצא מפה בקרוב ואז-"
"את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?" שמעה את קולו אומר. לרגע גופה נעמד דון למשמע ההצהרה המפתיעה. מרי הניחה שתמיד אהבה את רון, אך מעולם לא חשבה להגיד לו זאת. פיה הסמיקו מעט והיא אמרה חלושות, "רון תחזור לשם. אני יודעת מה עשית. בבקשה תחזור. אני רק צריכה להעביר את הזמן שלי פה כדי שאוכל לחזור לנסיכה, אתה יודע את זה." היא חזרה למיטה שלה ודמעות בעיניה.
***
אמבר לבשה שמלה שחורה צמודה. היא אספה את שערה בחוט שחור והחביאה את הפיגיונות שלה- כמו שמרי לימדה אותה. אמבר הסתכלה שנייה במראה, דקה לפני שתצא אל הלא נודע שלה.
היא התפלאה לראות שהיא השתנתה רבות מאז הגיעה אל הארמון, מאז היא פגשה את כולם וגילתה סודות…
היא לא ידעה מה אמה רוצה שהיא תעשה, היא רק יודעת שלשיר יש משמעות מסוימת ויש סיבה שהיא נזכרה בו עכשיו, בין כל הקושי והצרות.
"אמא, אני מבקשת ממך, אם את שומעת אותי, עזרי לי להבין מה נכון לעשות. עזרי לי למצוא את הדרך הנכונה, את הדרך שלי. אני מתגעגעת אמא," התחילה אמבר לומר. "אני צריכה אותך, אני לבד פה, לבד. ויליאם לא יוכל להגן עליי לעד וכך וגם אבא, שקצת התרחק מאז מותך. מרי לא כן איתי אמא… אני לבד…" היא התחילה לבכות ואז הרימה את ראשה. רוח נעימה נשבה בחדר. זה לא הזמן לבכות. זה הזמן לפעול, הזכירה לעצמה.
היא יצאה מהחדר בראש מורם. היעד הראשון- האגם.
***
"אדוארד!" נשמעה נהמה בשולחן. פניו של המלך הביטו בבנו בכעס, כעוסים למשמע הדיווח הכושל שלו.
"אני מצטער אבא, אני לא יודע למה. אני חושב שהיא עלתה עליי זה לא עשיתי את *חלק ב' * של התוכנית."
אמר הנסיך בפנים מושפלות. הם היו בחדר המבצעים של הארמון, חדר סודי שאפילו מספר רב של משרתים אינו מכיר אותו בכלל (רק קומץ קטן יודע עליו), אפילו הנסיך ויליאם אינו יודע.
זה לפחות מה שהם חשבו.
כשהוא מצא את עצמו ישן על המזרן בחדר האימונים הוא נבהל לרגע ואז הבין שהיא הלכה לה, כמה אופייני.
הוא צחקק בשקט, נוגע קלות עם ידו בשפתיו ונזכר במה שקרה. הוא חייב להפסיק לעשות את זה, להיזכר ככה כל פעם, זה לא בריא ללב שלו לשחזר דבר כזה שוב ושוב.
אחר כך הוא שמע קולות. הוא מיהר להתגלגל לפניה והקשיב לפטפוטיהם של העוברים. אלה היו אביו ואחיו, ונראה היה שהם מדברים על משהו חשוב, אז הוא החליט לעקוב אחריהם.
מה? גם אתם הייתם עוקבים, במיוחד עם הייתם שומעים את המילה "נסיכה" נאמרת שמה. זה היה דבר טוב למעשה, זה אומר שהם עדיין לא יודעים מה שמה.
הוא הגיע לחדר סודי שלא ידע שקיים בארמון בכלל, נראה שהם מצאו לנכון להחביא אותו מהם- אחח, איזו חוצפה.
הוא שמע את כל השיחה. ואז את אביו נוזף באחיו, בקיצור – את כל מה שהסתירו ממנו. הוא ידע שעכשיו, שהוא יודע את כל זה, יהיה לו יותר קשה לשחק אותה תמים, אבל הוא חייב. חייב.
בדיוק שנייה לפני שהדלת נפתחה הוא עלה חזרה במדרגות -ניצל משיחה לא נעימה בכלל- ונעלם בחשכת הלילה. הוא רצה ללכת ישר לחדרה של הנסיכה אך משהו אמר לו שהיא ממילא לא תהיה שם. שהוא רק יפסיד זמן יקר.
הוא לא חשב לאן הוא הולך, הוא פשוט נתן לרגליו להוביל אותו. ויליאם מצא את עצמו לפתע עומד באמצע הגינה הישנה, המקום שבו אהב לשחק עם אמבר, וגם המקום שהיה אהוב על אמו -כך אמרו לו המשרתים בפעם הראשונה שהיה שם.
הוא החליט להישאר שם ולחשוב על כל מה ששמע, לנסות לעשות סדר בראשו בין כל הדברים, לפרק אותם עד ליסוד, להביו מה המטרה שמאחוריהם.
"אמבר, אני ימצא אותך," אמר אל חשכת הליל ועצם את עיניו.
***
היא הגיעה לאגם. ממש כמו בדרך נס, היא ראתה שם סירה קטנה עם משוטים מוכנים, ממש כאילו חיכתה רק בשבילה. היא התגנבה בזהירות אליה, נכנסת לסירה ומתחילה בתוכנית…
_______________________
לא יודעת עם יצא ארוך, אך באמת שהשקעתי בפרק הזה.. אתם חייבים להאמין לי….