הנסיכה בעלת השם המסתורי -פרק 46
>רגע, להגנתי אני קצת מצוננת (וכן זה השפיע עליי) ו.. פשוט תקראו בסוף את החפירה שלי<
ו… נפילה.
הוא הסביר לה כבר איפה צריך להניח את הרגל, ואיך לבלום נפילה עם הידיים; איפה צריך להכות וכמה תרגילים בסיסיים שלשב שהיא תוכל לעשות, אבל עדיין… אחרי שתי קרבות – שהיו איטיים מידי כדי שהיא תוכל לקלוט את התרגיל עצמו- היא עדיין לא קלטה את זה.
היא נפלה אחורה על המזרן וקול כאב קלוש בקע מפיה.
"מה קרה? כואב לך קצת." אמר, מתגרה בה. הוא התכופף לעברה והסתכל בעיניה. אחרי הקרב הראשון אדוארד קם ואמר שהוא הולך לחדרו -טענתו היתה שהוא פשוט עייף.
"תצחק תצחק, מאוד בוגר. איפה למדת להילחם ככה?" שאלה אותו ונשענה על המרפקים שלה. הם היו קרובים עכשיו והמרחק ביניהם הצטמצם.
"בוא נאמר שהיתה לי ילדות עסוקה. אל תשכחי שלמדתי לזה כל חיי, לתפקיד הנסיך הטוב." הוא התקרב עוד יותר, מנסה לסגור את הפער כשהיא נתנה לו בעיטה הגונה -באזור קצת רגיש. הוא התקפל מעט אחורה והשתטח על המזרן בכאב. "למה עשית את זה ?! זה ממש כאב…" הוא נעצר בתנוחת עובר מוזרה וניסה להרגיע את עצמו.
"אז אני מניחה שניצחתי," גיחכה אמבר והתקרבה אליו. היא נזהרה שהוא לא התהפך עליה פתאום. הוא סובב את גופו אך לא קם. "זה באמת כאב, לא מצחיק." הוא שכב על גבו והביט לעברה. " אני לא יתהפך עלייך." אמר בשלווה. היא חשדה בו מעט אך התקרבה.
"היה לי מורה," פתח. "הוא היה מעביר לי שיעורים בלחימה ולימודים בעוד לאדוארד היה מורה אחר. לא היינו מסתדרים ביחד אז אבי הפריד אותנו."
"ומה קרה אז? למה היה?" שאלה הנסיכה, מסוקרנת.
"אבי פיטר אותו. אני חושב שזה היה בגלל שאני הייתי יותר חזק מאדוארד ולא ממש הקשבתי לאבי." נימת קולו היתה צינית מעט והוא התחיל להתרומם שנית. "את מוכנה לנסות שוב?" הוא נעמד על רגליו באותה תנוחה שנעמד בה לפני שני קרבות.
"תקל עליי הפעם." אמרה והתמקמה.
הקרב התחיל.
"את עוד עומדת בקצב?" שאל בזמן שקפץ אחורה והתנשף. היא שלחה לעברו את חיוכה הזדוני ואז שלחה את ראשה לאחור, בצחקוקים.
"בדבר אחד אני מסכימה איתך, זה ממש כיף." היא הסתערה לעברו. היה חושך בחדר והיה ממש קשה לראות. מידי פעם האגרופים שלה לא מצאו דבר וזה היה כאילו היא מכה את האוויר.
במבט מהצד, זה היה נראה קצת כמו ריקוד. הם הסתובבו אחד סביב השנייה, בעטו, הכו…
הקרב כבר נמשך כבר הרבה זמן ונראה ששניהם חשבו שהכניע הזמן לגמור אותו, כי שניהם קפצו אחד על השנייה באותו זמן.
"הו, ואני חשבתי שאת תנצחי בקרב הזה נראה שיש לי הרבה ללמד אותך. עכשיו אני יוודה שאת לא תפטרי ממני בזמן הקרוב." היא שכבה על גבה, ידיה פרוסות לצדדים ועל פניה הבעה מופתעת. ידיו הקיפו אותה וסגרו עליה. היא הניפה את ידה אך הוא אחז בשתיהן.
"זה לא חלק מהקרב," העירה. "אני עדיין יכולה לנצח."
"אני חושב שאת כבר ניצחת, אבל עכשיו מגיע לי משהו בתמורה לעבודתי; וגם בתמורה לכל הפעמים שהצלחת לפגוע בי, במיוחד מקודם, זה ממש כאב."
"זה לא נקרא תמורה, זה נקרא ניצול." התגרתה בו. "זה ניצול של רגע בגלל שאני לא יכולה לזוז. אוי ויליאם ויליאם, או שזה בגלל שהתגעגעת אליי?"
"את מדברת יותר מידי, זה מפריע לי." העיר. הוא הרגיש את נשימותיה קרובות לשלו והיא פלטה פתאום
"האוזניים שלך אדומות." עיניו נפערו קצת. ה.. הנערה הזאת… היא גורמת לו לכל כך הרבה…כל פעם שהוא רואה אותה הוא מרגיש שהוא רוצה להיות קרוב אליה. הוא הרגיש מוחו הופך שחור ושגופו מאבד שליטה…
הוא הסתכל על פניה הקטנות, על גופה העדין. הוא הרגיש את ליבו מתחיל לפעום בחוזקה ואיך המבט בעיניו מזדגג.
הוא שמט את ראשו על כתפה. "אני.. אני לא יכול לעצור את עצמי יותר…" אמר. נשימותיו הפכו כבדות והוא הרגיש את גופו נחלש.
"אתה לא יכול לעצור את מה?" אמרה. הילדה הזאתי… הוא כבר שכח שהיא אוהבת לשחק איתו. הוא הרים לאט את ראשו. פניה של אמבר היו גם הם סמוקות וזה רק הדליק אותו יותר. לרגע אחד לא היה לו אכפת שהם בחדר האימונים ושמישהו עלול להיכנס. רק דבר אחד, מתוק, הוא רצה עכשיו.
שפתיו מצאו את שפתיה והוא התענג על הרגע הזה. על הנשיקה הזו. על הקרבה אליה שוב, אחרי כל כך הרבה זמן שהיה מרוחק ממנה.
הוא הרגיש שאין לו יותר אוויר אבל לא רצה להפסיק את הנשיקה. הוא לא רצה לעזוב, לשחרר…
וידיה עטפו אותו, מלטפות את גבו בעדינות, מושכות אותו קרוב אליה…
"ויליאם," התחילה להגיד אמבר, מתנשפת ואדומה. "כדאי שתלך לחדרך. זה חשוד מידי שנינו ביחד…" הוא היה חצי רדום על המזרן והיא חשבה שאולי כדאי לה להשאיר אותו שם. מקסימום יחשבו שהוא מת…
היא נתנה לו נשיקה קצרה וסודית ויצאה משם.
הירח לא יזרח היום, היא ידעה את זה מזמן. היא התחילה לזוז לחדר ההלבשה. יש עוד דבר אחד שהיא צריכה לעשות לפני שהשחר יעלה מחר והיא תחזור לשגרה שלה. היא נזכרה במשהו שאמא שלה היתה שרה לפני השינה, משהו שעבר לא ייחסה לו חשיבות, אך לפני כמה ימים הבינה את משמעותו האמיתית.
היא זמזמה לה אותו בשקט, שמא בטעות יבוא מישהו וישמע…
"…שני ילדתי,
יום יבוא ותדעי הכל.
בסירה כסופה,
באגם כחול,
ליד ציפור שנחה לעד,
תמצאי את מה שרצית.
אני לא עוזבת,
את תראי אני יחזור,
את לא לבד,
אף פעם לא.
הציליל הצורם שנשמע ממרחק,
יכוון אותך בדרכך.
תחת לילה ללא ירח,
תצאי בחסות החשכה,
זה יבוא רק פעם אחת,
אז נצלי זאת בחכמה.
הציפורים למשמר השמיים יהיו,
והעצים למשמר אדמה.
יום יבוא חמודה שלי,
את תדעי הכל,
אז אל דאגה.
כי לך נתנה הירושה האחרונה…"
עכשיו היא יודעת מה היא צריכה לעשות. עכשיו צריך לפעול, לקחת צעד קדימה וזוז, כי כמו שהיא אמרה בשיר,
זה יבוא רק פעם אחת…
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
טוב עכשיו שהייה לי לפרקים הבאים אני צריכה ממכם (רק מי שיכול לא מחייבת) כל מיני שאלות למבחן ידע,
(המבחן האחרון שלה אגב) אוקי? לא מבטיחה שכולם יהיו (אם יהיו שאלות בכלל) אבל ינסה, עכשיו לכו לרציתי להוסיף <:
תגובות (3)
פרק יפה כמו תמיד :))
תודה D:
לא איכפת לי מה הורדת, הפרק הזה מהמם.