הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 45

שלא תגידו שאני רעה ולא יודעת לגמור סיפור יפה אז אנחנו מאריכים את הפרקים ל47, כמו שסיכמנו (או שזה היה רק אני עם עצמי 0.0)~~

אחרי יומים השלושה חזרו לארמון. כמובן שהדבר הראשון שרון רצה זה לחפש את מרי. הוא לא הספיק לחשוב עליה כל הזמן הזה.
"אתה חייב להירגע רון. זה לא טוב כל הלחץ הזה…" מיכאל טפח על שכמו וניסה להרגיע אותו.
"אני לא יכול… ! קשה לי…" אמר נואשות. עיניו נעו לכאן ולכאן ונעצרו לבסוף על המלך. הוא נכנס לחדר ההמתנה והתיישב על הכורסא מום. פניו של רון נפלו. הוא קיווה שמרי תבוא איתו.
"היא כבר סיפרה לי הכל, למרות שאני בטוח שלכם יש גרסא שתגן עליה." אמר המלך לפני שמישהו מהם הספיק לדבר. "היא הגיעה לכאן לפניכם וידעה מה יקרה לה. היא קיבלה את עונשה."
"מה?! איפה מרי-"
"אני לא דן בזה יותר! זה עסק ביני לבינה." הקול של המלך היה כעוס והם השתתקו. לא כדאי להם לעצבן אותו יותר. העייפות ניכרה בפניו ועיניו היו אדומות. הם הניחו שהוא בטח יודע על הפיצוץ…
"אתם חופשיים. אני לא במצב לדבר. לכו לחדריכם ורון- שלא תחשוב על לחפש את מרי." אמר המלך במבט מתרה. מילותיו האחרונות של המלך העבירו בהם צמרמורת.
איזה עונש היא כבר קיבלה ?

החדר הבינוני והחשוך הרגיש לה פתאום מחניק מאוד. מצחיק לחשוב כך, כי היא היתה זו שביקשה אותו.
אתם אולי תחשבו שזה פטאטי או משהו אבל זה בהחלט יותר גרוע מלמות. להיות סגורה בתוך החדרך שלך
בלי יכולת לצאת ממנו או לדבר עם אנשים זה העונש הכי נורא שהמלך יכול לתת.
לפחות למשרתים.
היא ידעה שהבנים בוודאי חזרו לארמון ובגלל זה המלך מיהר בעונשו, הרי מה עוד אפשר לומר לו כשהוא נמצא בשיחה ?
רון… היא כל כך רצתה לראות אותו שוב. תמיד כשראו אותם ביחד חשבו שהם אחים. מרי עוד זכרה את היום ההוא שבו הם נפגשו. היא היתה ילדה קטנה שהמלך אימץ לקרבו. אמה היתה עובדת בשירותו ומתה מוות פתאומי. היא שלחה את מרי כשעוד היתה קטנה הרחק מהארמון; היא בהחלט לא רצתה שמרי תעבוד במה-שזה-לא-היה.
אך כמו תמיד… המלך מוצא הכל. אמה של מרי היתה כנראה עובדת מעולה והוא ידע שיש לה ילדה כי הוא שלח שליחים שיחפשו אותה. הזוג הזקן שהיא היתה אצלם כנראה היה זקוק לכסף או חולה מידי מכדי לשמור עליה יותר. המלך מצא אותה אחרי יום חיפושים.
כשהיא הגיעה לארמון הנסיכה עוד היתה בבטן אמה והמלכה עוד חייה. המלך לא הציג את עצמו; הוא רק אמר שהוא ישמור עליה והיא כפיצוי צריכה להקשיב לו -היא היתה קטנה אז ולא הבינה את משמעות המילה "פיצוי" או בכלל את כלל דבריו.
היא לא דיברה הרבה, לא היה לה עם מי. אחרי שלושה שבועות שמה הגיעו שלושה בנים. הם היו… מעט מוזרים. בהחלט לא כמו שאר הילדים.
רון התחבר אליה כמעט מיד. הוא הצליח לגרום לה לצחוק ואף לדבר.
המלך לקח אותה לשיחה פעם אחת והסביר לה מה הוא באמת רוצה ממנה. כשהיא שמעה את זה היא חשבה שהוא צוחק.
אבל אז הבינה שלא. היא הבינה שהוא בעצם הכין אותה לזה מילדותה.
לא היה חלון בחדר שלה. למעשה היה, אבל עכשיו הוא היה חסום בברזלים -כדי שלא תברח.
פ'חח, כאילו שהיא היתה עושה את זה…
היא נשכבה על המיטה וחשבה לישון כששמעה נקישה על הדלת…

החדר שלהם היה כמו תמיד, אך הפעם הם גררו את רון איתם.
"אתם לא רציניים נכון ?!" אמר וניסה להגן על עצמו. "אתם לא יכולים להשאיר אותי כלוא פה!"
"אנחנו יכולים ועוד איך! אם המלך ביקש ממך לא לחפש אותה אתה צריך לכבד את בקשתו, ולא להפר אותה. אל תשכח שהוא נתן לך חסות בצעירותך." אמר מיכאל, שהיה גדול מיבניהם.רון נשף לעברם וזרק את עצמו על הספה. אחרי כמה דקות הוא קם וניגש אל המטבח. "מישהו רוצה לשתות משהו?" שאל. אחרי כל הדרך הארוכה שעשו עכשיו, ברור שהם רוצים לשתות.
"תה בשבילי," אמר יונתן.
"גם לי." אמר מיכאל.
הוא הרתיח את המים, הוציא כוסות והכין להם את מבוקשם -ועל הדרך מזג גם לעצמו. הם לקחו לגימה והניחו את הכוסות.
"אז עכשיו-" התחיל יונתן אך לא סיים. ראשו התחיל להסתובב והוא הרגיש שהוא מתנדנד. הוא הפנה את מבטו למיכאל וראה שהוא מתנדנד כמוהו. "מה…" ניסה אך כשל. עיניו התחילו להעצם מעט והוא אמר את מילותיו האחרונות בלחישה.
"ר… ון…"
הוא הניח את שני חבריו על המיטה וכיסה אותם כך שיראה כאילו הם ישנים.
"אתם הייתם אלה שקראו לי "אומן השיקויים" רק חשבתי לנסות משהו חדש… מצטער חבר'ה, אני ממש ממש רוצה לראות אותה. אני מקווה שתבינו." הוא לבש בגדים נוחים יותר ולקח סליל מתכת קטן.
הוא נעמד לשנייה באמצע החדר, חושב היכן היא יכולה להיות, ואז יצא המחדר.
הוא התחיל לרוץ לעבר החדר הישן שלה. זה המקום האחרון שפשר לחשוב עליו אבל הוא בטוח בזה.
הוא הגיע לחדרה ודפק בדלת. "מרי…" אמר בלחישה שכמעט ולא נשמעת.
"רון… ?"