הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 44

(מוחעעמוחעעמוחעעמוחעע.. ככככךךך….ררר… סליחה.. קריאה מהנה 3> )

למחרת בבוקר היא הרגישה ערנית. היא הרגישה כאילו משהו התעורר בה, משהו שהיה רדום במשך הרבה זמן..
ההרגשה הזאת אישרה לבסוף את חשדותיה.
אוף! חשבה. שוב זה?! למה עכשיו?!
היא יצאה מחדר האמבטיה שלה באיטיות, לבושה בשמלה בצבע כהה, תסרוקת -שלא ידוע איך היא עשתה אותה, אך היא עשתה אותה- ונעליים בצבע שחור בהיר.
היא פתחה את החלון שמוביל למרפסת שלה ויצאה החוצה. הרוח הנעימה העבירה בה צמרמורת קלה והיא השפילה מבט.
היא ראתה את המשרתת שיר עובדת בגן. היא תמיד תהתה איך הגנים נקיים ומטופחים כל כך, עכשיו עלתה בה המחשבה שהמשרתים, כנראה, חוץ מתפקידם הקבוע גם מטפחים את הגנים של המלך.
שיר השקתה אותם בנדיבות ואף העבירה עליהם את ידה, כאם המלטפת את ילדיה.
"נסיכתי!" שמעה לפתע אמבר קריאה. היא הפנתה את מבטה לכיוון השני וראתה את הנסיך ויליאם ואחיו אדוארד צועדים לעבר חלונה. היא לא ממש תכננה לדבר איתם, או אם מישהו אחר היום. היום הראשון הכי כואב לה.
"את מסתדרת היטב?" שאל אדוארד. הוא לבש את בגדיו המלכותיים. חולצתו היתה אפורה שחורה בעלת כפתורים בצבע כסף. מכנסיו השחורים היו ארוכים והוא ענד חרב על מותנו.
זו היתה הפעם הראשונה שהיא ראתה אותו עונד את חרבו. הנדן היה שחור וחלק ככה שהיא לא יכלה לשער משהו על יופייה של החרב.
לעומתו ויליאם היה לבוש… קצת בהזנחה.
הוא לבש חולצה לבנה רחבה שהיתה קצת גדולה עליו ומכנסיים רחבים -שאם לא היית יודע שזה מכנסיים היית חושב את זה לחצאית**- בצבע חום זית, שילוב מחליא, לדעתה של אמבר.
הוא היה נראה כמו עובד חווה, וזה בושה גדולה בשביל נסיך.
"כן…" אמרה אמבר. "אפשר לומר…" יום קודם המלך הביא לה את המבחן האחרון שלה.
והיא החליטה שהיא צריכה לקרוא חומר…
"את רוצה שנעלה אלייך לעזור?" שאל ויליאם. היא רצתה שהוא יעזור, ברור. אבל הנסיך היה לצידו והיא לא יכולה להרוס את התוכנית שלה.
"הא… אתה לא מתקרב אליי כשאתה לבוש ככה!" אמרה בחנפנות והרימה את סנטרה. היא הצליחה לראות זיק של חיוך עולה על פניו ונעלם.
"אז אולי אני?" ניסה אדוארד.
"עזוב… זה בסדר… אני מסתדרת לבד." אמרה וקיוותה שהוא לא חושד בה שהיא מנסה לגרש אותו.
"אתה מתאמן?" שאלה כדי להסיח את דעתו מהנושא. היא הצביעה על החרב שלו.
"אה כן… עם אחי." הוא חייך בארסיות וכרך את זרועו סביב כתפו של ויליאם. לשנייה הם נראו כמו אחים אמיתיים, ואז צחקו שניהם צחוק משוגע.
הנסיכה נאחנה קלות ונכנסה פנימה. מה עובר על שני אלה? חשבה. טוב… אולי הם שיכורים.
זו היתה אופציה, למעשה. בניגוד לנסיכות, לנסיכים מותר להשתכר, כל עוד הם יודעים להבחין מי זה האויב שלהם ומי ידיד.
היא התחילה לסדר קצת את החדר שלה, מניחה ערמות של חומר קריאה בצד ובגדים במקומם.
היא עצרה לשנייה. למעשה, זה היה כאילו הכל עצר, כאילו העולם שמע וידע את המחשבות שלה.
אמבר התכופפה, שלפה את הפגיונות שלה, ויצאה מחדרה. היא התחילה לצעוד לעבר חדר האימונים.
למה לא לבקש להתאמן איתם? חשבה לעצמה בעודה לצועדת לשם. היא ממילא צריכה לדעת להגן על עצמה טוב יותר.
בעיקר אחרי הפיצוץ…
כשהגיעה לשם הדלת היתה קצת פתוחה והיא יכלה לראות את הנסיכים כבר שם. הם נלחמו אחד בשני, אפילו לא החליפו בגדים למשהו נוח יותר (אף אל פי שלויליאם יש יתרון בגלל בגדיו הרחבים.)
הקרב שלהם לא זכה להיגמר כי בדיוק באותו רגע אמבר פתחה את הדלת לרווחה.
החרבות שלהם נשארו באוויר והם עמדו בתנוחה קפואה -שהיתה דיי מצחיקה, אם תשאלו אותה.
"מה את עושה כאן?" שאל אדוארד אחרי זמן מה. הוא הנמיך את חרבו וכך גם ויליאם.
"חשבתי להתאמן איתכם. אני אולי מלחמת בפגיונים אבל זה גם משהו ואני לא חושבת שאני עד כדי כך גרועה…" אמרה והוסיפה מהר.
"אבל את עלולה להיפגע-"
"בסדר, תחליפי את בגדייך בחדר ההלבשה. אני חושב שתוכלי למצוא שם גם בגדים לבנות." אמר אדוארד, קוטע את דבריו של אחיו.
השלושה העבירו מבטים מאחד לשני והנסיכה פנתה לדרכה.
יש לה להדמנות עכשיו.
הזדמנות ללמוד ולהתחזק.
בקרוב, בקרוב מאוד היא תצטרך למלא את משימת אמה.
__________________________________________________________________
אה כן, זה פרק קצת עלוב אבל היי, זה היה הדבר האחרון שכתבתי (כשעוד היתה לי השראה) אז אמרתי למה לתת להם לחכות? נהיה ילדה טובה ונעלה את זה, כדי שלפחות יהיה להם סוג של רמז לפרק הבא (;