הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 42 חלק ב'

טוב אז רגשות אשם על כך שלא המשכתי הרבה זמן עלו בי, וגם התגעגעתי לסיפור, אז אולה לסוף המותח (נראלי) שלי (;
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"הממ… לא ממש, לא." אמרה הנסיכה בשלווה והמשיכה להסתכל ישר על הדרך. הנסיך היה מופתע וניסה שוב בעקשנות.
"את בטוחה?! את בטוחה שאין דבר שברצונך לומר לי?"
"כן, אני בטוחה שאם היה דבר מה בפי כבר מזמן הייתי אומרת לך אותו." היא היתה מופתעת אך זה לא נשמע בקולה. היא לא האמינה כמה השתפרה בלשקר. פעם היא לא היתה יכולה אפילו לשקר למשרתות כשלא היתה רוצה לאכול. "למה? מדוע אתה שואל? היש משהו בפיך לומר לי?" אמרה בנימה עניינית. הוא משך במושכות סוסו ובכך חסם את דרכה של הנסיכה. הסוסה שלה נעצרה.
"כן?" אמרה והטתה אוזן קשבת.
"אני חושב… אני חושב שאני באמת מרגיש משהו אלייך. אני.. כן, יש לי משהו שאני רוצה להגיד לך." מבטו היה ישיר וכך גם קולו.
רגע, אז הנסיך שופך בפניי וידויי? חשבה הנסיכה בתמיהה. היא לא שמה לב שהנסיך כבר התחיל לדבר ושאל "… אבל אני רוצה לדעת, את אוהבת אותי?" היא שמעה רק את המילה האחרונה ואז… שקט.
רק שקט.
טוב, אולי גם כמה ציפורים.
"אז… יש לך תשובה?" היא הסתכלה על הנסיך ולרגע חשבה כמה מלכותי הוא נראה בבגדיו, כמה נאה הוא כשהוא רכוב על סוסו, כשגבו זקוף ושערו הבלונדיני מתעופף אחורה ברוח הקלה.
היא ניסתה לחשוב פעם מה יקרה אם תסכים להתחתן איתו, אם תסכים להתמסר אליו וללמוד לאהוב אותו…
לא. זה מגוחך, היא כבר יודעת מה יהיה.
כאוס. מלחמה. בגידות. הרס. מוות.
"עדיין לא עברתי את המבחן האחרון שלי," אמרה הנסיכה בזהירות, מוודא שהיא לא נותנת תשובה ברורה מספיק. "אחרי שהוא יחלוף אני יצטרך לתת את תשובתי. עד אז, אני יכולה לשמור על סודיות." הוא נשף בכעס אך לא אמר מילה. הוא הפנה את סוסו הצידה ונתן לה לעבור.

כשהם הגיעו לספסל עץ בצבע חום חלש הם עצרו את הסוסים וירדו למטה. הם עשו הפסקת אוכל קטנה.
הילולא הייתה הנסיכה מודעת למצב, היא בטח לא הייתה שמה לב שהנסיך הרים חפץ כלשהו מהאדמה והכניס אותו לכיסו.
אבל היא כן, והיא ראתה.
"משרתת המבטח אמרה לי שהיא ראתה אותך בגומחת החלון והיא גם אמרה שהיה על פניך מבט עצוב, מה קרה?" הזכירה הנסיכה כבדרך אגב. היא לא קראה הפעם לשיר בשמה, היא החליטה לנהוג כנסיכה , אחת שלא אומרת את שמותיהם של המשרתים והמשרתות.
"הא? אה, סתם חשבתי על משהו בזמנו, לא משהו חשוב..בכל אופן, אני מתנצל על השאלות המרובות שלי, אני לא השאל שוב." משהו בדבריו עורר בה אי נוחות, כאילו משהו מסוכן עלול להתרחש עכשיו; וגם הסימן של בטנה החל לצרוב לה שוב, מאותת לה על אותו הדבר.
"זה בסדר, אני מבינה." אמרה. "האם אתה יודע מה המבחן הבא שלי?" שאלה כשבקולה רמיזה קטנה לפיתוי. הוא הרים את עיניו עליה. הניצוץ שהם השתנה.
הנסיכה תהתה פעם האם גם הנסיך אדוארד נדלק כך, כמו שויליאם נדלק. היא כמובן לא יודעת כי לא היתה לה הזדמנות לברר זאת אך היא רק חשבה על כך…
ועכשיו היא הבינה שיכול מאוד להיות שהתשובה היא כן.
"לא…" אמר והאריך את ה "לא". "אך אני חושב שאת צריכה להיזהר, אני לא יודע ממה, אך תבטיחי לי שתיזהרי בכל דבר שתעשי." לא היה ולו גיחוך קל בקולו, אפילו לא טעימה אחת קטנה לכך שהוא צוחק, לכך שהוא אינו מתכוון ברצינות לדבריו, והם הפתיעו אותה. אך יותר מכל…
הפחידו.
היא ידעה שהנסיך מסוכן, היא כבר תחקרה אותו בעבר וגילתה כמה דברים חיוניים, אך היתכן שהנסיך אינו יודע דבר על המלחמה הנרקמת בין שתי הממלכות? היתכן שהוא אינו שותף בתכנון, ושכל האשמה שלהם והריחוק ממנו הם סתם, לשווא?
"אוקי, ברור, אתה יודע, בתור נסיכה -ובתור ביתו היחידה של אבי- אני תמיד מגנה על עצמי, זה כלל לנסיכות, תמיד יש מישהו שיגן עלינו. אסור לנו להיות בלי מישהו צמוד…" התחילה אך שתקה. זה נכון, אסור, אך מה היא יכולה להעיד על עצמה?
מרי כבר לא לצידה, ואיש אינו רוצה לומר לה מדוע. בכל אופן, לא נראה שהנסיך שם לב לכך.
טיפות קטנות החלו לרדת והשמיים התחילו להתכסות באפור.
"מזג אוויר מוזר, את לא חושבת? עד לפני רגע היה שמש ופתאום ללא הודעה מוקדמת מתחיל לו גשם… אני חושב שכדאי שנחזור." אמר הנסיך וניקה את בגדיו –מלכלוך שלא היה עליהם- ועלה על סוסו. הוא לא עזר לנסיכה הפעם אך היא כבר עלתה לבדה. הם התחילו לרכוב חזרה אל הארמון לפני שהגשם התחזק וירטיב אותם.

היא החזיקה בידה כוס שוקו חם, כמו בילדותה, והסתכלה עליו, הסתכלה לו עמוק אל תוך העיניים.
"אז מה רצית להגיד לי?" שאל והתיישב מולה כשבידו כוס עם חלב חם, המשקה האהוב עליו.
"אתה… אתה בטח תוהה לעצמך למה לוקח לשלושה כל כך הרבה זמן לחזור לדווח, נכון?" אמרה, התחילה חרישית. אסור לה לאבד את האומץ שלה. היא חייבת לספר לו.
"כן… האם הם הגיעו לארמון?" שאל, לא מודע כלל למה שהתרחש שם.
"כן אך… אני אמרתי להם להישאר שם ולחכות קצת עם הנסיכה, אמרתי להם שלא יחזירו אותה לארמון." קולה לא היה תקיף –כי היא דיברה עם המלך- אך הוא כן היה ישיר.
"ולא עשית זאת, אם אפשר לשאול?" אמר. קולו היה מאופק והיה אפשר לראות שהוא מרסן את עצמו מלצעוק עליה. ידיו היו מאוגרפות בחוזקה סביב הכוס ומרי תהתה איך החום של המשקה לא מפריע לו.
"הנסיכה… אתה בוודאי זוכר את הנסיך הצעיר של המלון, ויליאם? הוא היה כאן בארמון פעם. מסתבר שהוא חבר ילדות של הנסיכה, יש לו זיכרונות מוקדמים יותר איתה, זיכרונות שהוא יכול להחזיר לה והוא אכן הצליח." היא שתקה לכמה דקות, נותנת למלך לנסות לעכל את כל מה שאמרה, בודקת אם הוא הבין את משמעות דבריה.
המלך פתח את פיו ואמר, "אז את בעצם אומרת שהנסיך מכיר אותה, וחלקי זיכרון שלא ידענו עליהם חוזרים אל הנסיכה?"
"כן. זאת הסיבה שאמרתי להם לא להחזיר אותה. אני יודעת שעשיתי משהו לא טוב ורע –הפרתי את מילתך אך לא סתם באתי חזרה לארמון. אני מוכנה לקבל את עונשי." אמרה וקולה הפך כבד בסוף. המלך שלח לעברה מבט שואל וגבה מרוממת. היא כמעט התפתתה לחייך למראה הגבה המוגבהת, מראה שראתה מאז שהיא עובדת בשירותו של המלך, מראה שתמיד הצחיק אותה.
אך היא לא צחקה הפעם.
היא אפילו לא החזירה לא מבט. ראשה היה מושפל מטה כשאמרה בלב כבד את המילים הבאות:
"היה… היה פיצוץ בחדרה של הנסיכה."