הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 41

"אז אתם האורחים ממלסיה?" יונתן, רון ומיכאל עמדו מול המלך בחדר הכס. הם כבר קיבלו רושם מהמלך מתנסה. גאה בעצמו. לא מארח טוב במיוחד….
פוץ, חשב יונתן והביט סביבו. החדר היה מקושט במלא תמונות של מלכים שקדמו לדמיאן במלכות. כולם יהירי פנים כמוהו. הוא ישב בכיסאו והביט בהם בשעמום.
"כן, אדוני." אמרו וקדו קידה קלה. "מלכנו ביקש מאיתנו לבדוק לשלומה של הנסיכה. הוא מתגעגע מאוד." אמר יונתן.
"בוודאי בוודאי," מיהר דמיאן לומר לפני שהם יתחילו לחפור לפני ארוחת הערב. "אני מניח שראיתם אותה כבר, נכון? יופי. תרצו אולי חדר לנוח בו בינתיים?" שאל. פרץ הנדיבות שלו עורר חשד בשלושה אבל הם אכן היו עייפים מין המסע הארוך ולכן קיבלו את הצעתו הנדיבה. משרת שהיה שם הוביל אותם לחדר אורחים פנוי. הם נכנסו ומיד נדרכו.
יונתן בדק את הרצפות והתקרות, שמא היו שם מלכודות.
מיכאל הסתכל מהחלונות ובדק את החדרים.
ורון, רון הלך ישירות למיטה ונרדם. הם הסתכלו עליו בעצב. רק לפני שעה קלה הוא איבד שוב את מרי, אחרי כל כך הרבה זמן שהוא חיכה לפגוש אותה.
"מסכן… זה לא יכול להיות יותר טוב בשבילו …" מיכאל התיישב לידו וכיסה אותו, כאילו היה ילד קטן.
"כן," הסכים איתו יונתן. הם איבדו מלא אנשים שהכירו כשנבחרו להיות החמישייה של המלך. זה לא היה קל. כל אחד נבחר לפי הכישורים שלו.
"טוב, עדיף שננוח. אחר כך נבדוק מה שלומה של הנסיכה." אמר והם התארגנו לשינה.

היום הארוך הזה, חשבה אמבר. כל כך הרבה דברים קרו, כל כך הרבה השתנה. היא קראה למרי כבר כמה פעמים והיא לא באה. זה היה מוזר. היא פחדה שהיא איבדה אותה.
המשרתת –שיר-נכנסה מידי פעם לבדוק לשלומה.
"איפה מרי?" שאלה אמבר. שיר רק היתה מביטה בה בשלווה ואומרת "היא עסוקה כרגע, היא תבוא מאוחר יותר." ונעלמת. אמבר ביקשה ממנה אם היא יכולה להביא לה משהו להתעסק איתו. זה לא כזה כיף לשבת במיטה ולא לעשות כלום.
שיר צעדה במסדרון הארמון בשקט, כמו שמשרתת צריכה ללכת. היא ראתה את אדוארד יושב בכוך החלון ומביט ממנו החוצה.
"האם אדוני בסדר?" שאלה. המבט על פניו היה מדאיג. היא לא ראתה אותו ככה מעולם.
"הא? כן כן, הכל בסדר…" אמר בטון חולמני ולא הסתכל לעברה. בעיניו היו שקעים של עייפות שאישרו שהוא לא הלך לישון אחרי שיצא מהחדר שבו הייתה הנסיכה.
"אדוני רוצה משהו? אולי-" ניסתה אך הוא רק עשה לה תנועה מנפנפת ביד והיא הבינה שהוא רוצה להיות לבדו.

וילאים היה בחדר ליד חדרה של אמבר. הוא רצה להישאר איתה אבל היא אמרה לו שהיא רוצה להיות לבד.
הוא פחד מהרצון הזה שלה להיות לבד, שמא היא תחטוף בטעות עוד התקף ולא יהיה מי שידע. הוא הכין לעצמו תה והתיישב חזרה.
אוף!! למה הוא מרגיש ככה?!? למה הכל מסובך פתאום?! זה בדיוק כמו הרגע הזה שבו הוא הרגיש שהכל בינו לבין אמבר הסתדר, ואז היא גילתה לו את סודה.
הוא הציץ עליה קצת, וראה שהיא ישנה. הוא סגר את הדלת ונשכב על הספה.
לא מפריע לו לחכות שמה עד שהיא תתעורר, ממילא אין לו מה לעשות…

המלך היה חסר מנוחה. פשוט כך. הוא ידע שלוקח זמן להגיע להמלון אבל כמה זמן?! בדיוק כשכבר כמעט איבד את עשתונותיו, הגיע מישהו לחצר. השומרים פתחו לו את הדלת והמלך מיהר למטה לראות מי הגיע.
הוא כבר היה מוכן לפגישה עם השלישייה כשראה לנגד עיניו את מרי.
"היי, אנחנו צריכים לדבר," אמרה בקול אטום, ריק, והכי נורא –מלא בושה וחרטה.
הוא עצם את עיניו. זה בטח עומד להיות משהו נורא עם היא זנחה את הנסיכה שמה והגיע בעצמה לארמון…