הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 38

בניין אפור שעמד במרחק שדה חקלאי מין הארמון נגלה לעיניהם של השניים. היו בו חלונות מועטים, מרתף, עליית גג, דלת ראשית ויציאת חירום אחת.
הדרך בה הוא היה בנוי הייתה בשביל לבלב אנשים שנכנסו לשם בטעות. כשנכנסו לבניין ראו ששום דבר לא השתנה. הקומה היחידה בו הייתה ריקה פרט לגרם המדרגות שעמד באמצע החדר והוביל לעליית הגג, ששימשה כתצפית על המתקרבים.
שון התקדם לפינת החדר וכרע על ברכו. שם, ממש בין אריחי הרצפה היחסית-חדשים לשטיחי הקיר הסתתרה דלת המובילה למרתף. הוא פתח את הדלת וסימן לאיש שמאחוריו לעשות כמותו. הם סגרו את הדלת ושקט שב ושרר בקומה.
"תיזהר לא ליפול. לא הדליקו פה את הפתילים כבר הרבה זמן…" אמר שון ותמך בשתי ידיו בקירות, נזהר לא ליפול בעצמו.
"אל תדאג, אני רואה בחושך, שלא כמוך." ענתה הדמות וגיחכה בבוז.
"פשוט סתום ותמשיל ללכת," מלמל שון. כשסיימו לרדת נגלה לפניהם חדר ענק. היו בו מיטות שבשלושה מהן שכבו שלושה אנשים. הם נראו ישנים. "סטיבן! מור!" צעקה הדמות ורצה לעברם. היא התיישבה בין שתי הדמויות הרדומות ודמעות עמדו לפרוץ מעיניה.
"נו באמת גיימס , אתה היית איתם כל יום. כמה עוד אתה יכול לבכות?" שון צעד אל הדמות השלישית וכרע לפנייה ברך. "שיין" אמר בלחש. הוא לא ראה אותה כבר שנתיים שלמות. "לא השתנת," אמר בינו לבין עצמו וצחק. הוא הפנה את ראשו לעבר גיימס וראה את העצבות בעיניו. "אני מצטער על מקודם," אמר וקם. הוא סרק במבטו את החדר.
הוא לא היה גדול אך גם לא קטן ופרט למיטות היו בו ארונות. הרבה ארונות. בארונות שהיו מסומנים בצהוב היו תרופות, בכחולים היו מאכלים ומשקאות ובאדומים, באדומים היו חומרי נפץ, מרקחות, סכיני רעל, אודמים- דבר מפתה ומסוכן- ועוד כל מיני דברים אחרים מסוכנים.
"אתה חושב שאנחנו נצליח לגבור אליהם?" שאל גיימס שחזותו השתנתה והוא נראה עכשיו יותר מכובד והדור מלפני רגע.
"אני לא יודע," הודה. "אני רק מקווה שהם לא יפתחו עלינו ישר במלחמה."
"אז מה אתה מציע? שנסתתר פה עד שבדך-נס הם יתעוררו?" אמר והצביע על הישנים. מצבם היה כל כך נואש, כל כך מתסכל, עד שלשנייה, רק לשנייה רצה שון לענות לא "כן"
"לא." ענה אחרי שהתאפס על עצמו. "אני מציע שנתחיל לזרז דברים." החיוך הממזרי שעלה על פניו אחר כך גרם לגיימס לגחך.

וילון הקטיפה הכתום שהנסיכה אהבה כל כך היה עכשיו קרוע ומוכתם. המיטה הגדולה הייתה הפוכה על צידה. המראה הייתה מנופצת והחלון, לא נשארו בכלל שרידים ממנו.
ההלם שהם חשו שיתק אותם. גבר בלבוש מהודר נכנס לחדר וסרק אותו. הוא עבר בין ההריסות ושם לב שמשהו לא בסדר. המלך נכנס ואחריו הנסיכים.
"א..איפה הנסיכה?" שאל ויליאם. הוא- שכבר היה בחדרה מספר פעמים- ידע איכן היא יכולה להיות, אך לא היה בטוח. הוא ניגש אל הדלת שמובילה אל חדר האמבטיה שלה ופתח אותה באיטיות.הוא התחיל להיכנס וכעבור שנייה קלה הוא כבר הוטל על הרצפה בין ההריסות בצד השני של החדר.
"מ.. מה?"נפלט מפיו. כולם הסתכלו על הדלת שממנה, יצאה –והם לא ציפו לזה- נסיכת מלסיה.
קולות הפתעה עלו מכל הנוכחים בחדר והנסיכה המותשת קרסה על מפתן הדלת. "גברתי!" צעק המשרת ונחפז לעברה. "גברתי את בסדר?"
"תראה מה קרה לחדר שלה, רושפורט. אתה חושב שהיא בסדר?" נזף בו אדוארד. המשרת מיהר למלמל כמה מילות התנצלות ועזר לנסיכה לקום. כשנעמדה, צליל קרקוש מתכתי נשמע וכולם הביטו השפילו מבט. על הרצפה נח פגיון קטן. המלך הביט בפליאה בנסיכה והיא רק אמרה, "מה זה דווקא שימושי.."
"כן, שמעתי את זה.." ענה המלך ונאנח. הוא לא ציפה מהם לפוצץ לו את הארמון…
אבל הוא הודה בינו לבין עצמו שהיא שונה ממה שהם חשבו. היא חזקה יותר עם היא הצליחה לגבור עליו.
"מי הטמ- סליחה, מי פוצץ לי האת החדר וניסה להרוג אותי? לא קיבלתם שום מידע של פלישה?" אמרה בנימוס במקום מה שרצתה להגיד בהתחלה. המלך ניסה לחשוב על תירוץ הולם אך ויליאם הקדים אותו.
"הוא לא כאן?" שאל בבלבול.
"לא.. אני חושבת שהוא קפץ מהחלון או משהו.." אמרה. היא לא ראתה את המבט הלחוץ של המלך. למעשה, אף אחד לא שם לב עליו.
"אז צריך לעשות חיפוש אחריו." אמר במהירות המלך ופנה לאיש שהיה איתם. "תדאג שהוא ימצא."
"כן מלכי." אמר קצרות ונעלם.
"בקשר לחדר…" התחיל דמיאן לומר, "אנחנו כבר נמצא לך מקום חדש. היי, הכל בסדר?" הוסיף כשראה את פניה המבולבלות.
"איפה.. איפה מרי?" שאלה