הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 36

פרק מעניין (~לא אמרתי כלום ;)~)

ההלם הכה בפניו של ויליאם בעוצמה כזאת שהוא לא הצליח להישאר עוד מעליה. הוא עבר לתנוחת ישיבה ועשה תנועות בידיו, כנראה מחפש אחיזה.
"ויל.. ויליאם…" גמגמה אמבר. היא חששה שככה יגיב אך פניו פגעו בה יותר מכל. האכזבה והשוק שהיו טבועים בהם, אכזבו גם אותה. היא ידעה שהיא עושה טעות. אמבר התרוממה והתיישבה גם היא. לרגע קצר אחד הייתה לה הרגשה שדמעות הולכות לזלוג מעיניו.
"אז תני לי להבין," אמר בקול חלול. "מאז שפגשת אותי, מהרגע שהגעת לארמון, לא ידעת דבר עליי או על הנסיך.
את בעצם לא זכרת את הפגישות שלנו ?! את לא זכרת את מה שאמרתי לך ביום ההולדת שלך, נכון ?! זה למה את שאלת אותי באותו יום על התשובה שלי." הוא החזיק את ראשו בין ידיו והתחיל להתהלך בחדר בכעס. האוויר סביבם נטען בחשמל עז כל כך, שהיא הרגישה שמשהו יתפוצץ עם תעשה תנועה לא נכונה. היא שלחה את ידה לעברו אך הוא הסיט אותה ממנו ושלח לעברה מבט רושף. היא נרתעה ממבטו ושלחה את ידה אחורנית. מבט פגוע עלה על פניה.
"מצטער," אמר והתיישב באמצע החדר על הרצפה. "אני לא יכול ככה. תני לי זמן לחשוב על זה. לעכל את כל המידע."
"אבל… "
"בבקשה," מבט מפציר היה בעיניו. "זה קשה לי כמו שזה קשה לך. אני יחזיר לך תשובה. אני מבטיח." הוא יצא מהחדר בלי להסתכל עליה. הוא נכנס לחדרו.
ליבו הלם בפראות בחזהו. סערת רגשות תקפה אותו. מצד אחד הוא כל כך כעס! הוא לא רגיל שאנשים משקרים לו. בתור נסיך, הוא נמנע משקרים. תמיד היו מדברים איתו בכנות בארמון, בלי סודות. הוא האמין שככה זה אצל כל הארמונות, אך עכשיו גילה ששיקרו לו. זה פגע בו.
אבל מצד שני, הוא לא הצליח לכעוס. הוא הבין –גם אם הכחיש- שהייתה לה סיבה טובה להסתיר את זה. הוא הביט אל החצר שניבטה אליו מחלון חדרו הגדול ונזכר בפעם ההיא שנישקה אותו לראשונה. הוא הבין עכשיו, היא דווקא ניסתה להיזכר. כל שאלה ששאלה, כל רגע שחוותה כנראה עוררו בה זיכרונות של דברים ששכחה, אחרת היא בטח הייתה נוטשת אותו…
הוא זרק את עצמו על המיטה. רק לפני שעה קלה סידרו אותה המשרתות ומתחו את הסדינים, והינה היא שוב מבולגנת. הן עובדות קשה, המשרתות.
ראשו חזר שוב אל אמבר. החיוך שלה. תווי שפתיו התעקלו כלפי מעלה. איך אפשר לשנוא מישהו אהוב?! תשובתו הייתה כבר ברורה לו אך עדיין, הוא הרגיש קצת… כאילו בגוף אחר.כאילו יש בו שני צדדים וזה מוזר לו. הוא רגיל להיות החלטי. מדויק. ישיר. מאז שהוא פגש במחודש את אמבר, הוא התחיל להתערער, להסס. הוא מרגיש שהתשוקות שלו אליה סוחפות ומבלבלות אותו. הוא לא יכול לשנוא אותה. פשוט לא.
ויליאם התהפך על צידו והניח את זרועו השמאלית מתחת לראשו. כמובן שחוץ מהרצונות שלו יש גם גורם שלישי. אחיו, אדוארד. אמבר אמרה לו שיש לה תוכנית והיא יודעת מה היא עושה, אבל עדיין, לאחיו ולאביו יש הרבה כוח. הם יכולים לכפות עליה דברים…
'די! תשתלט על עצמך! ככה אתה מפקפק בכוחה?' צעק מנגד מוחו. הוא רצה לסתור את הצד הזה שלו, אבל הבין שצדק. הוא מאמין בה.
'קדימה ויליאם, לך לישון.'
הוא עצם את עיניו וכפה על עצמו שינה.

'בום!!!'
רעש נפץ עצום נשמע. הקומה כולה רעדה מעוצמת הרעש. ויליאם יצא מחדרו בבהלה כשלגופו מכנס שחור בלבד. הוא ראה כמה משרתים רצים לכיוונו, ואת אחיו ואביו ממהרים בעקבותיהם.
"מה זה היה?" שאל המלך בקולו בחזק. הם נעמדו ליד ויליאם כשאחד המשרתים שהיה שם דיבר. "זה היה פיצוץ, מלכי."
"אני יודע את זה, הכוונה מאיפה זה הגיע? ולמה היה פיצוץ בארמון שלי?" מבטו היה יוקד כל כך, שהמשרת התחיל להזיע. הוא העביר את מבטו אל האדוארד, ואז החזיר את מבטו אל המלך ואמר בקול מפוחד.
"מחדרה של הנסיכה."