הנסיכה בעלת השם המסתורי -פרק 34

השמש הקופחת על ראשה של אמבר הרגישה כאילו מישהו שם לה תנור על הראש. אחרי הפעם המאתיים שהתלוננה, הגישה לה מרי כובע קש רחב בצבע כתום. הבגדים המסורבלים שנתנו לה ללבוש, נראו עליה כאילו היא איזה כוורן או משהו..
'תנשמי, תתרכזי ותירי. מקסימום, תפספסי. זה לא כאילו את הולכת להתחתן איתו או משהו… ' אמבר פקחה את עיניה. הם היו בשדה האימונים של הארמון. היא לקחה לידה את הקשת והחץ שנחו לידה על שולחן גבוה וצר, ומיקמה אותם בין אצבעותיה. הקשת היתה גדולה וארוכה. צבעה היה חום חזק והיו עליה קישוטים בצבע שחור, כמעט בלתי נראים לעין. הקשת התעקלה לעיגול בקצותיה ונמתחה אחר החוט כשאמבר מתחה את החץ. הוא היה ארוך ומחודד בקצהו. אמבר עצמה עין אחת והסתכלה על המטרה. היא מיקדה את עצמה, פקחה את העין הסגורה וירתה לעבר המטרה.
החץ חצה את המרחק שבין אמבר למטרה וננעץ בחוזקה בעיגול הלבן שבלוח המטרה. קריעות התפעלות ועידוד עלו מכל עבר. הפעם זה היה המבחן שלה, וכבר על ההתחלה היא הצליחה לכוון לאמצע..
אחד המשרתים שעמד ליד לוח גדול שהונח בצד, סימן נקודה אחת.
אחד נכנס, נשארו עוד חמש.

"אז, כבר החזקת קשת בעבר?" שאל הנסיך, מסוקרן. היא כמעט ושלחה את החץ השלישי שלה לדרכו כשהנסיך דיבר. אחיזתה בחץ נחלשה והיא מיהרה לייצב אותה.
"לא. תמיד צפיתי באבי ובחייליו מתאמנים אז אפשר לומר שאני יודעת מה צריך לעשות, אך הם אף פעם לא נתנו לי לירות." תכנית, זה היה שקר. עוד כשהיתה קטנה אביה לימד אותה לירות. נכון שהוא הפסיק כשגדלה אבל עדיין, היא עוד זוכרת פה ושם. יותר נכון, הידיים זוכרות.
היא מיקדה את עצמה וירתה. נקודה. נותרו שתיים. היתה לה הרגשה שהנסיך מהסס. כאילו הוא מפחד מעצם העובדה ש"בת" יודעת לירות בקשת, הוא שיש משהו מעבר לכך…
"יש לי רעיון," אמר אדוארד בקולו הסמכותי. "אני מבטל לך את הירייה האחרונה בתנאי שאת תתחרי מולי." הוא הסתכל על הנסיכה ניצוץ תחרותי עבר בעיניו.
"אוקי." אם ככה הוא רוצה שהדברים יתנהלו, אז ניתן לו. אחד המשרתים הביא לו קשת גדולה בצבע כסף. הם נעמדו כל אחד מול מטרה. "הכללים פשוטים," אמר "המנצח הוא מי שקולע לעיגול הלבן."
"ומה הם שנינו מכניסים?" שאלה וקווצתה את גבותיה.
"אז עד שאחד מאיתנו יחטיא. גם עם זה ייקח שעות." אמר. היא הסתכלה עליו והבינה למה הוא החליט לוותר על הזריקה האחרונה. הוא ידע שהיא תכניס לאמצע. הוא פחד מזה. המטרה שלו עכשיו הייתה לעייף אותה. שתפסיד.
הם מיקדו את עצמם, מתחו את החצים בקשתות, וירו.
החצים חלפו במהירות וננעצו בעיגולים הלבנים. היא הסתכלה על הנסיך וחיוך קטן הופיע על פניו. הוא יריב יראוי, היא הבינה. הוא יותר מתוחכם וחזק ממה שהיא חשבה. חיוכו של אדוארד הופנה אליה והיא שמעה אותו אומר, "אז עוד הפעם? "

זה נמשך יותר מידי זמן, חשבה בעודה מותחת את החץ השמונה עשר שלה. הם ירו ללא הפסקות חוץ מכמה פעמים שהייתה צריכה לסדר מחדש את התחבושות המגינות על ידה מהחץ.
היא ראתה על פניו של הנסיך שהוא עייף. הוא בטח לא ציפה שהיא תהייה כזאת טובה ותעמוד בקצב שלו.
הוא בטח חשב שהיא תפסיד עד עכשיו.
"אתה מוכן?" שאלה אותו. הוא הנהן בראשו לאות 'כן' והם ירו. זו הירייה האחרונה, היא הייתה בטוחה בזה.
היא הסתכלה על החץ שלה. הוא נכנס ישירות לעיגול הלבן בצורה מושלמת. זהו. היא באפיסת כוחות. 'אני לא יצליח לירות עוד יותר מזה,' חשבה והפנתה את מבטה למטרה של אדוארד ו….

ההמשך יבוא…