הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 29

הוא עלה לחדרה, כולו כועס ופגוע. זאת הפעם הראשונה שהוא מרגיש נבגד משון. שון, שתמיד סיפר לו את האמת, שון, שתמיד שיקר למענו.
ויליאם עצר לרגע וחשב. 'יכול להיות ששון שיקר גם הפעם למענו? מסיבה שהוא פשוט לא יודע?'
טוב, כך או ככך, הוא עדיין רוצה תשובה לשאלותיו.
הנסיך נשען על הקיר לצד דלת חדרה של הנסיכה, מתנשף מהמאמץ לתפס במהירות.
הוא דפק בדלת חדרה. שום תשובה לא נשמעה. הוא קירב את אוזנו אל הדלת, ודפק שוב.
"הנסיכה, תפתחי לי, אני יודע שאת שומעת אותי." אמר, לא צועק אך בקול רם מספיק כדי שתשמע אותו.
שתיקה. עדיין לא היתה תשובה.
"אם לא תפתחי לי, אני ינקוב בשמך." אמר בקול קר ואטום. הוא יגיד אותו, אם יצטרך…
שתיקה שוב. הוא בדיוק עמד להסתכן ולומר את שמה, כשרעש של משהו נשבר נשמע מתוך החדר.
חלחלה עלתה בו, והוא החל לדפוק מהר יותר וחזק יותר על הדלת.
"אם את לא פותחת עכושו אני פורץ-" אמר ונפל בפתאומיות אל תוך החדר. הוא נפל בזמן שהיא פתחה אותה.
"אאיייי…." מלמל ושפשף את מרפקי ידיו. אמבר היתה בשקט כל אותו הזמן ופנתה חזרה אל תוך החדר שלה, רק שהפעם, עלה את עצמה בחדר האמבטיה שלה.
"רגע חכי," אמר, אבל הדלת היתה נעולה.
"את לא רציני! עוד כמה זמן את הולכת להמשיך ככה? " אמר "אני בסך הכל רוצה לדבר." הוא נשבר.
הוא התיישב בכבדות על הרצפה, בפיסוק רגליים, כשיידו שמוטות גם הן לצידי גופו.
"אתה לא מבין?" נשמע קול חלוש שואל. הוא הרים את ראשו לאט, כאילו כדי להקשיב יותר טוב.
"אני… זה לא שבוע טוב בשבילי. תבין קצת " קולה הסגיר את העובדה שבכתה לפני כמה דקות.
"אז תדברי איתי," אמר והניח את ידו על הדלת. "אולי אני יוכל לעזור לך."
רק מלשמוע את המשפט הזה, עלו הדמעות בעיניה של אמבר שוב, והיא החלה לבכות. היא לא יכלה להגיד לו שמצבה נגרם לה בגללו, בגלל שנטש אותה וגרם לה לאובדן זיכרון.
"תפתחי את הדלת, אמבר, תפתחי ותה בשבילי." אמר והכניס את כל החמימות והעדינות לקולו.
קול 'קליק' נשמע כשהדלת נפתחה ומאחוריה נראתה דמותה המפוחדת של הנסיכה. היא התיישבה ליד הנסיך, שנעץ בה את עיניו והושיט לה את ידו. היא אחזה בידו והם ישבו ככה, בשקט, לכמה דקות.
"למה את כבר לא מדברת איתי?" שאל.
"אני כן, רואה?" אמרה ונתנה לו מבט של 'אני מדברת איתך עכשו' .
חיוך קטן עלה על פניו, אך היא עדיין התחמקה מהשאלה שהיתה תלויה בשקט באוויר.
"אני לא יכולה להגיד לך עכשו, המצב מסוכן מידיי " ענתה לבסוף על השאלה האילמת..
"אבל את לא עוזבת אותי? " שאל והפנה את כל גופו לכיוונה, כדי שיוכל להטיב לראותה.
היא לא ידעה מה בדיוק לענות.
ידו של ויליאם עלתה אל שערה, משחקת בו בחופשיות. היא הרגישה פעימות עולות בכל גופה לאט, עד שהם מתחזקות ומתפרצות.
היא רכנה עליו כמהופנטת, מעבירה גם היא את ידה בשערו הרך. המגע היה משכר. היא ידה את הסיכון שבנגיעה, במצב הזה, אך זה סחף אותה, לקח אותה עם התחושות.
ויליאם ניצל את ההזדמנות ורכן קרוב יותר כדי לנשק אותה. היא הרגישה את שפתיו החמות נוגעות בשפתיה, והרגישה כאילו מדורה פורצת בתוכה. גופה נהפך פתאום לחסר משקל והיא נשענה על גופו החסון של הנסיך.
ויליאם הרגיש בחולשתה והרים אותה. הוא השכיב אותה במיטתה ונשכב לידה.
"לא ויליאם… אסור עכשו…" לחשה וניסתה להרחיק אותו ממנה.
"רק עוד קצת, בסדר? רק עוד נשיקה אחת…" אמר ולקח ממנה נשיקה אחת קטנטנה. אמבר השמיעה קול התנשפות קטן ולחשה לו, "עוד אחת.." היא הרגישה את גופה הבוער נכנע ומתמסר לנסיך.
הוא ליטף את לחייה וירד לכתפה. הוא שידר לה ללא מילים שהוא לא מתכוון לעשות לה משהו שהיא לא רוצה, הוא רק רוצה להרגיש אותה.
"אז את לא עוזבת אותי?" שאל שוב והביט בה. היא חבטה בו בחזהו באגרופה הקטן בשובבות והוא דיגדג אותה במותניה.
הם נשארו כך זמן מה.

בין כל העצים שסבבו את הארמון, היה אחד גדול מכולם. הוא היה קרוב מאוד לחדרה של הנסיכה.
בין ענפיו של העץ, ישבה לה דמות. תפקידה היה לשמור על הנסיכה……..
היא ראתה שמישהו נמצא בחדרה, אל הוילון המעצבן שהיה שם הפריע לה לראות את פניו..
היא רשמה את מאורעות הזמן האחרון וניתרה מהעץ.
הגיע הזמן לדווח…..