הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 28

"מה קרה?" שאלה מרי. כשנכנסה לחדר ומצאה את אמבר בוכה, היא פחדה ששוב קרה משהו.
"כלום," אמרה ומחתה את הדמעות. "אני בסדר." היא העלתה על פניה את החיוך הכי אמיתי שלה.
מרי החליטה לוותר על חקירה בנושא, זה רק יביא לעוד בכי ובלגן.
"קדימה, צריך להתארגן." אמרה והוציאה בשבילה בגדים מהארון. אמבר לקחה את שמלת השמנת מרובת השכבות שמרי הוצאה לה, ועטפה את עצמה בצעיף רחב בצבע זהב.
"נסיכתי," התחילה מרי לומר, "למה הצעיף? ."
"הממ… אני מעדיפה שלא יגעו בי בנים בשבוע הזה." אמרה.
"אה.. אוקי.." מרי כבר הבינה למה היא רמזה.
הן התחילו לרדת במדרגות לעבר חדר האוכל. זו היתה סעודה שקטה הפעם. לא היו אנשים חשובים, ולמלך לא היו נושאים לדון עליהם- פרט לאחד.
"אז, יש לך העדפת מבחן הפעם?" שאל המלך. נשמתה של הנסיכה עצרה לשנייה ואז היא אמרה :
"כן, הייתי רוצה ברשותך להיבחן על חץ וקשת." זיק מוזר עבר בעיניו של המלך.
"בסדר אם כך את רוצה, אנחנו נארגן את זה." אמר לאחר כמה רגעים וחזר לשגרתו הרגילה.
הארוחה עברה ברוגע. המשרתים באו והתחלו להגיש את המנה האחרונה.
בנסיכה עלתה בחילה. היא לחשה למרי שהיא עולה חזרה לחדר. מבטים מכל עבר ננעצו בהכשעברה בין השולחנות.
כמה משרתים ניגשו אל מרי, לשאול מה קרה והלכו.

ויליאם ישב במקומו הרגיל, בקצה האחרון של השולחן.
הוא צפה בשקט במתרחש ושלח את שון ללכת אחרי הנסיכה לחדרה.
"אבל..אני איני יכול להיכנס לחדרה של הנסיכה ללא רשות. זאת השגת גבול מלכותית…" הוא התחיל לגמגם.
"תירגע, רק תשאל אותה מה שלומה ותחזור לדווח לי. לא בעיה. " אמר וסימן לו בידו שיתחיל ללכת.
שון מלמל כמה מילים מוזרות ויצא מהיציאה הסודית שנמצאת באולם.
הוא בדיוק עמד לעלות לחדרה, כשראה אותה, עומדת שם בשקט ליד החלון ואור הירח מאיר עליה.
פניה איבדו את שלוותם הרגילה ונראו כאחוזי כאב.
"את בסדר? " נפלטה השאלה מפיו.
הנסיכה הסתובבה והביטה בו. חיוך עדין הופיע על פניה. שון התקרב אליה והביט החוצה מהחלון ביחד איתה.
"הנסיך שלח אותך?" שאלה. הוא הנהן בראשו בשקט, מובך על שעלתה עליו מהר כל כך. "אני בסדר, זה..
זה משהו של בנות." אמרה לבסוף וצחקה למראה פניו האדומות.
"את אוהבת את הנסיך?" שאל בפליטה- שוב.
פניה הרצינו מצחוקם והיא הביטה לאופק, חושבת איך לנסח את מילותיה, ולבסוף ענתה:
"הנסיך הוא חבר ילדות שלי. אהבתי אותו כידיד, כחבר וכאהוב. אבל יום אחד, הוא פשוט נעלם. הוא לא הגיע לפגישות שלנו, לא שלח מכתבים, ואז קרה משהו…" היא עצרה לשנייה מדיבורה, כאילו בודקת שלא אמרה משהו אסור, והמשיכה, "אני לומדת לאהוב אותו מחדש , זה כן, אך אני גם לומדת להתחבר לאדוארד." היא החזיקה את בטנה שלה ועל פניה הופיעו סימני כאב.
"שון," אמרה בקול מתחנן. "אתה יכול בבקשה ללוות אותי לחדרי?"
"אה.. כן בוודאי" אמר והחזיק בידה. הם עלו לחדרה והוא השאיר אותה שם לבד, כמו שביקשה.
הוא ירד במדרגות ונעמד מול הכניסה הסודית. לפני שיצא היא אמרה לו מילים שעוד הדהדו במוחו:
"אני יודעת שאתה צריך לדווח לנסיך, אבל אני סומכת עלייך שתדע מה נכון להגיד."
הוא נשם נשימה עמוקה- ושמע קול מאחוריו.
"אתה מתכוון לדווח לי או לא? " הוא הסתובב בבהלה וראה את הנסיך שלו עומד מאחוריו.
"נו? " שאל. פניו שהיו חמורות סבר, גילו לשון שהוא חושד בו שהוא מסתיר משהו ממנו.
"כן אני מ..מדווח- עליתי לחדר שלה ודפקתי בדלת, אבל היא סריבה לפתוח. היא אמרה שהיא לא חשה בטוב ושהיא…" הוא הפסיק קצת ועל פניו עלה מבט שואל, כאילו חושב עם להגיד את זה לנסיך או לא.
"והיא אמרה שהיא לא רוצה שבנים יהיו בקרבתה." הוא אומנם שיקר- וקצת סילף את האמת, אבל היה בטוח בדבר אחד-שהנסיך לא יפקפק בו.
ויליאם הביט בו. הוא תמיד סמך על מילותיו של שון, אבל הפעם, הוא לא הולך לתת לה לחמוק.
"בסדר, אתה משוחרר. אני עולה לחדרה." אמר קצרות והחל עולה במדרגות. שון רצה לרוץ אחריו, אך ידע שעם יעשה כך, הוא עלול להסגיר את עצמו.
הוא התיישב שם, על מדרגות הכניסה כשחצי גופו מואר מאור הירח, והחצי השני נשאר בצללים, חושב עם עשה את הדבר הנכון כששיקר לנסיך.