הנסיכה בעלת השם המסתורי -פרק 27

היא התעוררה למגע יד לא מוכרת. היא פקחה את עיניה לאט וראתה משרתת חצר. היא זכרה אותה, משום מה.
"ששש " לחשה והתיישבה על ברכיה לצד המיטה.
"שמך?! " שאלה הנסיכה.
"שמי לא חשוב עכ-"
"שמך!" שאלה שוב, והפעם בתקיפות.
"רוזלינדה שיר-חי " אמרה בשקט, עד שאמבר שמעה רק בקושי.
"אני צריכה לדבר איתך," אמרה "בנוגע למשהו שביקשו ממני לומר לך." היא נראתה את הבט על פניה של הנסיכה, שהיה מופתע ואדיש כאחד.
"המלך עומד לשאול אותך הפעם איזה מבחן את רוצה לעשות, תגידי קליעה למטרה." ההפתעה והאדישות נמחקו מפניה ובמקומם הופיע בלבול.
"את מתכוונת חץ וקשת? למה? " שאלה את המשרתת.
"אני לא יודעת." אמרה בקול כנה. "לפני כמה ימים הגיע אליי מכתב. ביקשו ממני למסור לך שהמבחן הרביעי שלך צריך להיות חץ וקשת. זהו, סיימתי את תפקידי." אמרה וקמה.
"חכי," קראה אחריה הנסיכה. היא צפתה במשרתת מסתובבת. היא לא היתה גדולה בהרבה ממנה. שמלתה היתה צהובה וחגורה לבנה עם כיסים היתה קשורה סביב מותניה.
היתה לה מין קשת לבנה מוזרה כזאת על שערה. עד כמה שהיא נראתה חמודה, אמבר חשדה שהיא עלולה להיות סוכנת כפולה. מצד שני,היו הרבה שאלות שהיא רצתה לשאול, אבל העדיפה שלא.
"לא משנה." אמרה, והמשרתת הלכה.
היא קמה לאור צהריי היום וחשבה על סדר עדיפויות. היא החליטה שהדבר הראשון שהיא צריכה לעשות זה להחליף בגדים.
מה שהיא לא ידעה, היה שבדיוק באותו זמן עשה הנסיך ויליאם את דרכו אל חדרה, כשמשרתו שון רודף אחריו, כשעניבה בידו הימנית ווסט בידו השמאלית.
"חכה..מה אתה חושב שאתה עושה?..אתה לא יכול…" ניסה לומר אך ויליאם לא הקשיב.
הוא פתח את דלת חדרה של הנסיכה מבלי לחשוב פעמיים. שני דברים משמעותיים מאוד קרו באותו רגע:
שון הגיע לנסיך ונעמד מאחוריו, כשהדלת עדיין פתוחה ופניו שינו את צבעם לסלק חמוץ.
"לא! תצאו החוצה, סוטים! " צעקה הנסיכה. שון היה מוכן להישבע שכל הארמון שמע את צעקתה. מבלי לחשוב, הוא דחף את הנסיך פנימה ונעל את הדלת.

"מה נראה לך שאתה עושה? אתה לא יכול ככה סתם להיכנס לחדר שלי! " צעקה עליו אמבר והושיטה את ידה לעבר החלוק שלה.
ויליאם, -שאוזניו עוד היו בהלם מהצעקה הראשונה- החליק לאורך הדלת אל הרצפה והתיישב שם, כשרגליו מקופלות לפניו וראשו ביניהם.
"למה לא אמרת לי שאת יוצאת לשוט עם אחי? " שאל, מסתיר את פניו.
"הוא בא לחדרי וביקש בנימוס שאני יצא לשוט איתו. אני לא רואה בזה בעיה." אמרה, נמנעת מלהסתכל עליו.
"באמת? את בטוחה שהוא לא רוצה לפגוע בך?" אמר וחשף את פניו הסמוקות.
"אתה יכול לצאת? אני צריכה להתלבש" אמרה, מתעלמת משאלתו ומשאירה אותה פתוחה, ככה, ללא מענה.
היא לא רצתה לענות לו ולהגיד לו ש'ברור שאני מפחדת שהוא יפגע בי, הרי בפעם האחרונה שהייתי איתו לבד, אתה הצלת אותי..'
"לא. אני חושב שאני ישאר פה. למה, אני מפריע?" אמר בעוקצנות. הוא קם על רגליו והתחיל להתקדם לעברה, וחסם את דרכה לארון. צבע אדום התחיל לפלוש ללחייה והיא הסיטה את מבטה. היא בהחלט לא רצתה שהוא יראה אותה ככה.
"ויל, תלך…" לחשה בשקט, והניחה את ידה על חזהו, דבר שגם לו להאדים עוד יותר. הוא הניח את ידו על ידה, עוטף אותה בחומו ובגודלה של ידו.
"לא..ויל.. אני לא רוצה.." אמבר לקחה את ידה מידו והתרחקה ממנו. היא התיישבה על קצה מיטתה, ומשום מה דמעות קטנות החלו לזלוג מעיניה.
בפרצוף מובס יצא הנסיך מחדרה. הוא נכנס לחדרו ונעמד מאחורי הקיר-שכביכול היה גם הקיר של החדר של אמבר-. ידיו עברו לאורך כל הקיר, כאילו הם נוגעות בה, מרגישות את חומה.
הוא ניסה לחשוב מה גרם לאמבר להתרחק ממנו. הוא זכר את כל הרגעים המצחיקים שעברו, ואת כל הפעמים ששיחקו מחבואים עם המשרתים…
'משהו קרה לה, אני בטוח ' חשב בזמן שלקח את הבגדים ששון השאיר לו על המיטה.
הוא התארגן לקראת הארוחה. הוא לא ייתן לה לחמוק משאלתו הפעם….