הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 24

אנשים התאספו סביב והתיישבו במקומותיהם. המלך כבר נאם את נאומו והגיע זמן הקונצרט עצמו.
הם התיישבו במקומותיהם על הבמה והחזיקו את כלי הנגינה שלהם בידם. זה לא אמור לקחת הרבה זמן, רק שתי מנגינות קצרות וסיימנו.
התלבושת הקבועה של כל הכנריות עזרה לנסיכה להשתלב ביניהם מבלי שאף אחד מהאורחים ישים לב.
המנצח הרים את ידיו. "שלוש, שתיים, אחת,"הקונצרט התחיל. הנסיכה השתלבה יפה. רק שעה אחת הספיקה לה ללמוד את כל התווים בעל-פה.
כל הנוכחים עצמו את עיניהם והקשיבו למוזיקה הנעימה, שברגעים מסוימים הרטיטה את ליבם.
הם עברו עכשו למנגינה השנייה. זה היה המבחן האמיתי שלה. הנסיכה ניגנה סולו בליווי קל של אחד מנגני הצ'לו.
היא הסיטה את עיניה לשנייה למקום שבו ישבו משפחות המלוכה. היא ראתה את כולם עוצמים את עיניהם ורק את ויליאם עם עיניים פקוחות, מסתכל ישר עליה.
המנצח הוריד את ידיו בדרמטיות וכל הנגנים קמו וקדו לפני הקהל. מחיאות כפיים נשמעו מכל עבר.
הנסיכה ירדה עם קבוצת הנגנים והתיישבה איתם. מאז הכל עבר מהר. היא צפתה באביה עולה לבמה ואומר כמה מילים עליהם. היא זכרה איך היא קמה ממקומה והלכה לחדרה שבארמון. אף אחד לא שם לב שהיא הלכה. היא הרי הייתה לבושה כאחת מהכנריות, אז אף אחד לא זיהה אותה.
אמבר נכנסה לחדרה ובדיוק כשסגרה את הדלת, שמעה רחש מחוץ לחלון. היא התקדמה במהירות לחלון וראתה תנועה ליד העצים שהיו שם.
'האם אבי שם שומרים עליי ועל חדרי? ' חשבה. 'האם הוא מפחד שיתנקשו בי?'
היא נזרקה על המיטה והסתכלה על התקרה. כל האירועים האחרונים שעברו עליה הקשו עליה מאוד.
היא חשבה על אמה שאבדה לה, על אביה שהולך לאיבוד, המלך, אדוארד, ויליאם…
היא ניקתה את ראשה ממחשבות ונרדמה.

היא התעוררה בבהלה לקול שופר. שמש הצהריים, שעוד הייתה בחלונה נעלמה ובמקומו הופיע הירח. היא החליפה בגדים ויצאה החוצה למרפסת חדרה. 'נכון, מסיבות לילה,' אביה נהג לערוך מסיבות כאלה כמעט כל יום בילדותה.
היא נזכרה לפתע במקום, מקום מסוים ואהוב שהיא נהגה לבקר בו המון.
היא יצאה בשקט מהחדר, נעה בבגדיה הקלילים ועוברת במסדרונות ארוכים שלא עברה בהם שנים.
אמבר נעמדה מאחורי דלת גדולה ופתחה אותה בהיסוס. היא הרגישה עצב קל. המקום לא השתנה מהפעם האחרונה שבו הייתה.
'נו, אני מניחה שמרי הייתה פה והשקתה את הפרחים בזמן שאני נטשתי את המקום. מה חשבתי לעצמי?'
היא התקרבה אל הבריכה הגדולה. 'הבריכה החמה,' חשבה ברכות. אמבר שלשלה את רגליה פנימה והתענגה על המגע החם והנעים של המים.
'זה עדיף על פני המסיבות המגוחכות,' חשבה ונענעה את רגליה בתוך המים, כמו ילדה קטנה.
היא שחקה כך עוד הרבה זמן- עד שהדלת מאחוריה נפתחה.
היא הסתובבה אחורה ומהפתאומיות, נפלה לבריכה. הדמות שפתחה את הדלת רצה אליה והביטה בה מלמעלה. הנסיכה עלתה חזרה מעל פני המים וראתה את הנסיך עומד מחויך.
"לא חשבת לבוא לקרוא לי? שנים שלא הייתי פה" אמר ועיניו הביעו הבעה לא מוכרת.
"מה חשבת לך?? מתפרץ ככה??" אמרה. המילים היו קשות אך לא נאמרו בצעקה. "אני חשבתי ששכחת מהמקום הזה." הוסיפה ושחתה לעברו. הוא הושיט לעברה יד והיא נאחזה בה כדי לעלות למעלה. היה לה קר, עכשו משיצאה מבריכה. היא חיבקה את עצמה.
"קר לך? " שאל והתקרב אליה.
"מה..לא..אני.." ניסתה למחות כשראתה מה הוא עושה. הוא הוריד את חולצתו והושיט לה אותה. היא ראתה את שיריריים שבזועותיו ואת קוביות בטנו. הוא היה כל כך…אלוהי, ונראה רך עוד יותר באור המעומעם של המקום.
היא לקחה את חולצתו מידו המושטת ולבשה אותה. החולצה היתה גדולה עליה ומגעה החם על גופה גרם לה לשיכרון חושים.
אולי זה היה מגע החולצה ואולי היה זה המים החמים, אך היא קרסה על רגליה והתיישבה על הצפה, קרוב מאוד למים.
"מה קרה?" שאל והתיישב לידה. היא הרגישה את ליבה הולם, כאילו עוד שנייה וליבה בורח מגופה.
"אני לא רוצה להמשיך בזה. אני לא רוצה לבגוד בכולם. אני רוצה לגמור את המבחנים ולשכוח מהכל."
"אבל את יודעת שבסופם את תצטרכי להחליט עם את בורחת באחי" אמר וקולו נשמע מריר.
"אני לא יודעת מה אני יעשה באותו רגע, אבל אני בטוחה שאני יעשה את הבחירה הנכונה." אמרה בנחישות.
"בסדר, עכשו אני חושב שאת צריכה לחזור לחדרך," אמר ועזר לה לקום. "להתלבש בבגדים חמים." הוא נשמע כמו אם דואגת שפוחדת שבנה יתקרר
"בסדר, אבל אך נצא מכאן בלי שיראו אותנו? אתה יודע, הנסיכה בבגדים רטובים לבושה בחולצה של אחיו של הנסיך, והנסיך השני של המלון בלי חולצה משוטט בארמון ע הנסיכה?" הם עצרו ליד הדלת והיא הסתכלה עליו. הוא הסתכל עליה והתחיל לצחוק.
"אל תדאגי," אמר ותפס בידו את סנטרה. "הכל בסדר. זה לא שמישהו יראה אותנו." הוא נתן לה נשיקה קצרה ופתח את הדלת. הם יצאו החוצה וכמו שהוא אמר, אף אחד לא ראה אותם.
הם נכנסו לחדרו והוא הלך להחליף בגדים . היא פשטה את החולצה שלו והניחה אותה בצד. שמלתה הכתומה כבר התייבשה בינתיים והיא התיישבה ליד מיטתו. הוא יצא מחד צדדי והיא קמה ונעה אוטומטית לעבר היציאה.
"רגע חכי," אמר וחסם את היציאה. "אל תלכי."
"אני צריכה ללכת להחליף בגדים," אמרה והסתכלה על הרצפה. "מחר אנחנו עוזבים ואני רוצה לדבר עם אבי."
"את לא חייבת, תישארי איתי," אמר כשהוא אוסף אותה בזרועותיו. "איך את חושבת שאני ירגיש- שאני מרגיש כשאת עם אחי? או כל פעם שאת לא איתי?" קולו השבור חדר עמוק אל תוך ליבה, גרם לו להסתחרר ולקפוץ ולרגע היא כמעט הסכימה לבקשתו.
"אני מצטערת, אני צריכה ללכת." היא השתחררה ממנו ויצאה, הולכת בשקט לחדרה.

הוא נשאר שם, כשהוא נשען על הקיר וידו מכסה את עיניו. דמעות התחילו לזלוג החוצה והוא הרגיש איך ליבו מתחיל להישבר.