הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 17

מזל שהרצפה היתה מרופדת בשטיח, אחרת רגליה היו נחבטות ונפגעות מהרצפה הקשה. היא ניסתה לשחרר את ידה, אך הוא אחז בה בחוזקה. "ויל.. ויל.. ויליאם! תעזוב אותי, אתה מכאיב לי!" היא אומנם לא יכלה לצעוק אך קולה היה תקיף. היא לא יכולה לצעוק, אחרת ישמעו אותה שאר האנשים, והיא לא יכולה להביך את הנסיך.
"את ממש חמודה, את יודעת … הפרחים שעל ראשך ממש חמודים ומתאימים לשמלתך…" הוא הזיז את ראשו הנה והנה אך לא שיחרר את ידו. "אתה שיכור לגמרי, וגם נראה לי שאתה הוזה. אחח מה אני יעשה איתך." היא ניסתה לחשוב על דרך לעזור לו אבל לא מצאה כלום. "חייב להיות משהו, חייב להיות משהו.." מלמלה כשלפתע היא ראתה את מרי והנער הצעיר ששמו שון, מתקרבים למרפסת."ויליאם!אתה חייב לשחרר אותי אחרת אני יקרא לאבא שלך!" נראה שה עבד, כי עיניו נבהלו ושיחררו את ידה. אמבר קמה ממקומה וניגשה לדלת המרפסת. היא פתחה אותה, תפסה בידה של מרי המופתעת וסגרה את דלת המרפסת, כששון בחוץ. "מה..מה?" מלמלה.
"מרי, אני צריכה שתעזרי לי לחשוב מה לעשות עם הנסיך ויליאם." היא הצביעה לעבר הנסיך, ששכב מסטול על הספסל. מרי החניקה צעקה. "הרגת אותו!?"
"מה? מה פתאום! הוא השתכר לגמרי," אמרה אמבר. "והוא גם מדבר שטויות."
"יש לי רעיון. שון, הוא המשרת האישי שלו. הוא יכול לעזור לנו להסתיר אותו." היא פתחה את הדלת מבלי לחכות לתשובה מהנסיכה והכניסה את שון, שחיכה בחוץ.
"שון נסיכת מלסיה, נסיכתי שון. " מרי עשתה ביניהם הכרות קצרה וניגשה לעניין. "הנסיך השתכר." אמרה בפשטות.
"מה?" תגובתו היתה צעקנית מידי והבנות סימנו לו להנמיך את קולו. "מה?" אמר שוב, הפעם בלחישה.
"הנסיך ויליאם השתכר, תראה." אמבר הצביעה שוב על הנסיך והשלושה ניגשו אליו. הוא ישן עכשו ושון נגע בשערו. כשראה שהבנות מסתכלות עליו, הפסיק והרחיק את ידו. "אני לא יכול להוציא אותו מהמרפסת מבלי שישימו לב אליו. אני יכול להישאר איתו פה עד שכולם יעזבו. בינתיים, אתן צריכות לחזור לנשף." אמר וקם על רגליו.
"אין מה לדאוג. הנשף עוד מעט נגמר. המלך עומד להגיד כמה מילים אחרונים, ואז כולם יתפנו מפה." הנסיכה רמזה בבירור שהיא לא מתכוונת לשאיר אותו פה לבד. טוב, לא עם המשרת, בכל אופן.
היא חזרה בדיוק כשהמלך קרא בשמה לעלות לבמה. כל הפנים הופנו אליה ואנשים פינו לה את הדרך. היא התייצבה לפני המלך. נראה שלא אכפת לו מבנו השני, כי הוא ללא קרא לו לעלות- הוא שהוא כבר יודע שהוא ישתכר-.
"אני שמח שכולם הגיעו ושמחו איתנו, אבל מחר יום חדש וכמו שאתם יודעים הנסיכה שלנו עוברת מבחנים." הוא רמז להם שהם יכולים ללכת. נראה שהם הבינו את זה כי אחד אחד הם התחילו לצאת מהאולם עד שלא נשאר אף אחד. המלך פנה לנסיכה. "ראית את בני?" שאל.
"הוא הלך לחדרו לפני זמן מה, מלכי." שון הופיע מאחורי הנסיכה והשתחווה לפני המלך. "מדוע?" שאל בנימה חשדנית.
"הוא פגש מישהי…וזהו. זה מה שאני יודע. הוא לא סיפר לי יותר מזה." הנסיכה הסתכלה על שון וחשבה שהוא בטח מנוסה במציאת תירוצים בשביל הנסיך. קולו נשמע כנה כל כך כשדיבר שאפילו היא כמעט השתכנעה שזה מה שקרה.
"אוקי. אני מבין שהוא שיחרר אותך להיום. אתה יכול להסתובב בארמון כאוות נפשך , ומחר אתה עובד כרגיל." המלך הסתובב וקרא לאחד המשרתים שילוו אותו לחדרו. ברגע שנעלם, חזרו המשרת והנסיכה לויליאם והתיישבו לידו.
הבזקי זיכרון עלו המוחה של אמבר והקשו עליה לחשוב בצלילות. היא ראתה אותה, צעירה יותר, עומדת ליד שיח ורדים בחצר ביתה ובוכה. גם עכשו, כשישבה ליד הנסיך היא בכתה. אבל לא מפני שחיכתה לו שישוב, אלא מפני שהעובדה שהשתכר גרמה לה להרגיש שהוא התרחק שוב.
מרי הביאה שמיכה והם כיסו את הנסיך. הוא התנשף כמה פעמים ועיניו נפקחו ונעצמו. 'ממש כמו בפעם הראשונה שלנו, רק הפוך' חשבה כשחיוך עולה על שפתיה.
"היא רכנה לעברו ולחשה באוזנו, "הכל בסדר, הכל בסדר…" חיוך עלה על פניו והוא ליטף את ידה בזמן שנרדם.