הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 13

"לאן אתם חושבים שאתם הולכים? " שאלה בקול תקיף. היא ראתה את הנסיכה בזרועותיו. אמבר חייכה חיוך רפה ואמרה, "הי " חלוש. מרי כיסתה את פיה וקרסה תחת רגליה. היא התפייחה חרש בזמן שהנסיכה וויליאם התקדמו לעברה. "ש…ש.." ניסתה לומר. "שלא תעזי לעשות לי משהו כזה יותר לעולם, את מבינה, לעולם?! " אמרה בין התפייחות להתפייחות. "אני חשבתי שנחטפת! או שנפלת לבור עמוק ולא הצלחת לצאת ממנו."
"יצאתי אתמול בלילה לשאוף אוויר וכנראה מעדתי על ענף, כי התעלפתי ביער וויליאם מצא אותי." היא ירדה מזרועותיו וחיבקה את מרי. "בואי, אני חושבת שאת צריכה להתקלח כדי להירגע " אמרה בצחוק לעברה. "גם את ." מרי ואמבר קמו ועלו לחדרם, שוכחות לגמרי מהנסיך. "אח, בנות " אמר ועלה לחדרו.

אחרי שהתקלחה, הלכה מרי לחדרו של ויליאם. הם כבר הפיצו את הבשורה שהנסיכה נמצאה, ומרי קבעה להיפגש איתו. היה לה כמה דברים שהיא רוצה להגיד לו.
"תיכנסי " אמר ופתח את הדלת. הוא התיישב על קצה מיטתו והיא התיישבה על כיסא. "על מה את רוצה לדבר? " שאל. "אתה יודע, אני נמצאת עם הנסיכה מאז שהיא נולדה. הייתי החברה הכי טובה שלה, ןלא היו לה המון חברות." מבטה השתנה לגעגוע קל. "צפיתי בה גדלה, חווה חוויות של שמחה, אובדן, כאב. היא השתנתה. "המשיכה. "עכשו אתה הגעת ואמרת שאתה מכיר אותה מילדותך. אני מבקשת דבר אחד: שתספר לי איך הכרתם. "
"איך הכרנו? טוב זה היה ביום סוער. השמיים היו צבועים באפור ושחור וברקים הופיעו מכל עבר….."

"אנחנו צריכים לתפוס מחסה! " צעק אחד המשרתים. הם נטשו כבר מזמן את אחד הסוסים שפגע ברגלו ברק. גלגלי הכרכרות התפרקו והם היו כ-80 איש במנוסה מהסופה. "מלכי, אנחנו קרובים לשטח הארמון של מלסיה. אם השומרים יראו אותך הם יתנו לנו לעבור." אמר.
"אפ כך לשם, " הוא הסתובב לעבר אנשיו. "כולם, לרוץ לעבר ארמון מלסיה ." המלך לא היה צעיר כמו אז, ועכשו הוא הצטער שלקח איתו את בנו הצעיר.
"אבא, אבא, " קרא בנו. הוא היה בן ארבע ולא הצליח לרוץ מהר ופיגר מאחור. "קדימה וילי, אתה יכול לעשות את זה. " הוא חיכה עד שיגיע עליו ונשא אותו על ידיו. הוא ראה מרחוק את אנשיו. הם הגיעו אל השומרים.
"…..בבקשה.."
"…אנחנו נואשים …."
"…יש ילדים קטנים בנינו…"
"תנו לעבר, תנו לעבור, "אמר המלך וגונן על ילדו. הוא התייצב בפני השומרים. "אני מלך המלון. הסופה תפסה אותנו באמצע המסע, ואנחנו מבקשים לתפוס מחסה בארמון." השומרים הביטו בו ביראת כבוד ופינו להם דרך לעבור. "מכאן, "הם נכנסו וראו משרתים מסתובבים בין החדרים. אחד השומרים ניגש לאחד המשרתים ולחש דבר מה באוזנו. הוא פער את עיניו, הנהן, ומיהר לדרכו. "אמרתי למשרת על הגעתכם. עוד רגע יחזור המשרת ויגיד לכם מתי המלך מוכן וראותכם." הוא קד קלות וחזר לעבודתו. "מלכי אתה בטוח שזה רעיון טוב? הרי יכול להיות שהם לא יסכימו לקבל אותנו בארמונם ו-"
"אל דאגה," אמר קול נשי. זה היה הקול הכי יפה ונעים בכל הממלכות. "אנחנו לא נשאיר אתכם בחוץ." זו היתה המלכה. היא לבשה שמלת תחרה לבנה צנועה ואבני יהלום קטנות היו שזורות בסיכות על שערה. "אני..אני מצטער לא התכוונתי.."
"זה בסדר," אמרה וחייכה בנועם לעברם. היא סימנה לאחד המשרתים להתקרב ואמרה, "גורג יוביל אתכם אל חדריכם, שם תוכלו לנוח בשקט." היא ניגשה אל המלך. בעלי מוכן לראותך. בוא אחרי ואני יוביל אותך לחדר שמתאים למעמדך "אמרה. "תודה רבה. האם ילדי יוכל לבוא איתי?" שאל והצביע על בנו הקטן שהיה על ידיו. המלך הסתכל עליה, ולראשונה ראה צל קטן מאחוריה. מבט מופתע עלה על פניו. "בוודאי. עם ירצה, הוא יוכל לשחק עם ביתי, " היא הסתובבה והביטה למטה. "קדימה, אם. תגידי לשום יפה לאורחינו." לפתע זזה שמלתה של המלכה ומאחוריה הציצה דמות קטנה. היא לבשה כותונת לילה לבנה, כמו של אימה, ועיניה נעצמו ונפקחו בישנוניות. "עם היא לא תירדם לפני ." ציחקקה "קדימה, לכו לשחק." שני הקטנטנים התקרבו זה אל זה וקדו מתוך נימוס. "חמודים קטנים," אמר המלך "בוא נשאיר אותם לבד."
"לבד?" הרים הנסיך הקטון את עיניו המבוהלות אל אביו. "אל תדאג, "התערבה המלכה. "לביתי יש משרתת שמלווה אותה לכל מקום. אם יקרה משהו, היא תבוא." אביו והמלכה הסתובבו והשאירו אותם לבד. ברגע שהשתתקה תנועת המשרתים, תפסה הנסיכה בידו. "הי…הי לאן את לוקחת אותי? " שאל. "למקום האהוב עליי בכל הארמון. למה, אתה לא רוצה לבוא? " אמרה ונעצרה בפתאומיות. היא הביטה בו בעיניים עצובות והוא התאפק שלא להסמיק. "אני..אני יבוא, רק לאן? " שאל שוב.
"אתה תראה." הם עברו כל מיני מסדרונות והתחמקו ממשרתים שעדיין הסתובבו. לבסוף הם הגיעו לדלת קטנה. הנסיכה פתחה אותה והנסיך עצר את נשימתו. בתוך החדר היה אגם שמימיו העלו אדים ושיחים מלאכותיים היו סביבו. לצד האגם הגדול היה אגם קטן. הנסיך ניחש שמימיו היו קרים. היו בחדר עוד הרבה דברים אחרים. "אני יכול להבין מדוע זה המקום האהוב עלייך " אמר ונכנס אחריה. הוא ראה אותה מתיישבת ליד האגם הקטן ומשליכה משהו למים. כעבור כמה דקות קראה, "הם באים, הם באים, אתה חייב לבוא לראות "בהתרגשות. הוא התקדם לעברה וראה דגי זהב עולים ואוכלים. הוא חייך. הוא אוהב דגים, יש לו כמה באגם שבחצר ביתו. 'בבית ' חשב. "למה הבאת אותי לכאן? את אפילו לא מכירה אותי. את אפילו לא יודעת מה שמי." אמר והשפיל את מבטו. היא קמה. "אני יודעת שאתה צריך מקום לישון, ושאתה נסיך," אמרה. "אתה גם נראה בגילי אז חשבתי, אולי נוכל להיות חברים " המשיכה. הוא הרים את מבטו. "מה שמך" שאל אותה.
"שמי אמבר, ושלך?" החזירה שאלה. "ויליאם." ענה לה.
"אז, אתה רוצה לשחק? "