הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 11.

היא התעוררה לפתע, המומה מהחלום שחלמה עכשיו. 'מה זה היה ' חשבה והניחה את ידה על החזה כדי להרגיש את הדופק. ליבה הלם בעוז. ' אני מכירה את הילד הזה, זה, זה… זה ויליאם!' ההבנה הכתה בה בחוזקה והיא עצמה ופקחה את עיניה. אלפי שאלות התרוצצו במוחה. רגע, אז אני מכיר את הנסיך ויליאם מילדות? איך? היא זכרה שראתה אותו פעם בארמונה, אבל הוא היה בוגר. זה היה לפני שנה בערך, כשאביה עשה עסקה עם סוחרי בדים. היא היתה בטוחה שהוא היה שם.
השעה היתה שתיים בלילה. ' אני חייבת לדעת מה היתה השאלה שהוא שאל אותי ומה היתה תשובתי ' חשבה בעודה יוצאת מהמיטה בשקט ומתגנבת לעבר הדלת. "מצטערת, מרי " לחשה בינה לבין עצמה ויצאה מהחדר. החדר של ויליאם היה דלת לידה כך שלא היה לה בעיה למצוא אותו. היא דפקה על הדלת. כלום, שקט. היא ניסתה לסובב את הידית , פתוח. אמבר נכנסה בשקט לתוך החדר. הוא היה מסודר ומרווח, ועל הקירות היו מדפים מלאי ספרים. היה בחדר חלון הזזה גדול, כמו בחדרה. וילון תכלת שקצוותיו היו תחרה כיסה חלק מהחלון. היא התקדמה בשקט, עמוק אל תוך החדר ומיטה גדולה נגלתה לפניה. היא ראתה את פניו של הנסיך מתחת לשמיכת הפוך הלבנה הכבדה שלו. היא התקדמה בשקט לכיוונו, וליטפה את שערו החום הקצר. נשימותיו היו קצובות ורגועות. הוא ישן כמו ילד קטן. ויליאם זז מתחת לשמיכה והסתובב לעברה. כאילו שהוא חש בנוכחותה, פקח הנסיך את עיניו בישנוניות והסתכל לעברה. לקח לו כמה שניות להבין שהיא עומדת לפניו. הוא זז אחורה מיידית- משהו שלא היה קל כשאתה שוכב במיטה – וכמעט נפל. הוא התיישב במיטתו. "מה את עושה פה? "שאל ושפשף את עיניו. "עד כמה שאני יודע, עכשו לילה ואת עוברת מבחנים כדי להינשא לאחי "הוא חייך והוסיף "והינה את פה, בלילה , בחדרו של האח השני." הוא צחק צחוק שקט וחזק כאחד. 'נראה שהוא התעורר לגמרי עכשו' חשבה אמבר. "עכשו ברצינות, " אמר ופניו הרצינו. "מה את עושה כאן? " שאל שוב. היא התיישבה על קצה מיטתו ואמרה, "חלמתי חלום. ובחלומי, ראיתי אותך ואותי משחקים כשהיינו ילדים קטנים." מבטו עבר מרציני ומופתע. "אז את… את זוכרת איך היינו כשהיינו ילדים קטנים." אמר בגמגום. ' אסור לך לספר לאף אחד שאיבדת את זיכרונך…' נזכרה לפתע. "כן, אני זוכרת." שיקרה. זה כבר לא משנה, אני חייבת לדעת מה היתה השאלה ומה עניתי בתשובה. "אתה זוכר שביום הולדתי החמישי הכנת לי הפתעה." אמרה. עיניו נראו כאילו מביטות למרחק ומוחו מתענג על הזיכרונות הטובים. "זוכר איך רקדנו ודיברנו ." המשיכה אמבר בדיבורה. "כן, " אמר וקולו שב ממרחקים. "אני זוכר. למה? "
"אתה זוכר ששאלת אותי שאלה בסוף הריקוד ?" שאלה. היא לא צריכה לרמוז יותר חזק מזה. אם הוא זוכר, הוא יגיד לה את זה בעצמו. "זה קצת מביך בשבילי להגיד את זה מצב הזה." אמר "אחרי הכל, את עומדת להתחתן עם אחי ." הוא היה עצוב. היא התקרבה אליו והפנתה את פניו לכיוונה. עיניו העצובות הסתכלו עליה וליבו הלם ממגע ידה. מבלי התרעה מוקדמת, היא נישקה אותו. עיניה היו עצומות, כך שלא ראתה את ההבעה המופתעת על פניו. הוא החזיר לה נשיקה וחפן את פניה בשתי ידיו. הם נסחפו קצת, הוא ידע את זה, אבל, הוא פשוט לא יכול לתת אותה לאף אחד. כשניתקו אחד מהשנייה, אמר "את אמרת שאת רוצה שנישאר חברים לנצח, אז אני שאלתי אותך אם כשנהיה גדולים את תסכימי להינשא לי, את אמרת שכן, אבל נראה שאת עומדת דווקא להתחתן עם אחי." הוא התנשף ופניו היו אדומות מהנשיקה.
היא היתה בשוק. כשגמרה לעכל לחלוטין את מה שאמר לה, היא יצאה מהחדר בפתאומיות כשהיא משאירה אותו יושב על המיטה ונזכר בעצבות בזיכרונות הישנים