הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק אחרון (מין אפילוג)

"מה אני אגיד? את שותפה מעולה לקרב." אמרה מרי אל שיין. היא חייכה חיוך גדול ופתחה בצחוק מדבק. היא ניגשה אל אדוארד. אחרי שהנסיך ואמבר הלכו מרי החליטה לקשור את אדוארד לאחד העצים הקרובים –כדי שלא יפריע.
"הגיע הזמן שתשחררי אותי! הידיים שלי כבר נרדמו." הוא שפשף את פרקי ידיו בכעס. "תקשיב, המלך מת, הנסיכה שייכת לויליאם ואביה כבר זקן. אתה מבין מה אני אומרת לך?" –מהמבט שעלה על פניו היא הבינה שלא- "אוח, אני אומרת לך שאנחנו נותנים לך להישאר בחיים. אתה המלך של המלון עכשיו, הבן האחרון. לכל מה שקרה כאן היתה סיבה, סיבה שאני לא יכולה ואין לי הרשות לומר לך." היא התחילה להתרחק ממנו מעט. "אה, ותרגיע את האנשים פה איכשהו." אמרה לו מבלי להסתכל אחורה. אדוארד חייך לעצמו בשקט ועשה את דרכו חזרה אל כולם.

מרי הגיעה אל הכרכרה, היא טיפסה פנימה בזהירות, אחרי שנייה נכנס איש נוסף, רון. כולם היו בשקט במשך כל הנסיעה. רק חיוכים היו על פניהם.

*
אחרי זמן מה שנראה כמו נצח, הארבעה (פלוס ויליאם שהתעלף מאובדן דם) הגיעו אל הארמון. השומרים פתחו להם מהר ומשרתים שהיו בחוץ ניגשו לעזור להם. "שמענו שהיה בלגן גדול בחתונה מאדאם, ומדוע הנסיך במצב הזה… הו בחיי!" קראה המשרתת כשראתה לראשונה את החתך. הוא היה עכשיו נורא יותר ממקודם. לאורך כל הדרך אמבר דאגה לנקות את המקום מהדם שנקרש ואת הפצע במעט מים שהיו להם אך זה לא עזר; החתך שינה צבעים כבר בתחילת הדרך וויליאם לא הפסיק לדבר שטויות עד שהתעלף.
"כן, הבלגן הזה היה בגללנו, אבל הכל בסדר עכשיו, מיס, אני בסדר גמור אבל הנסיך צריך טיפול רפואי מיידי, אנא עזרו לו!" התחינה בקולה של הנסיכה גרמה למשרתת להניח את ידה על כתפה להזכיר לה שהכל יהיה בסדר. היא התיישבה בכבדות על הספה וצפתה בשון ובסטיבן מרימים את ויליאם והולכים אחרי הרופא.
השעות האלה היו אולי השעות הכי קשות של הנסיכה. היא החליפה את בגדיה בינתיים, מחזיקה בידיה את הפגיון הקטן שמרי הביאה לה. היא שמחה מצד אחד שלא יצא לה להשתמש בו, אך כעסה על עצמה שנתנה ככה לויליאם להיפגע, אולי היה משהו שהיא היתה יכולה לעשות…
"לא היה דבר, נסיכתי. אני בטוחה שהוא יהיה בסדר."
"לא ידעתי שאת יכולה לקרוא מחשבות מרי, יש לך עוד כישורים שאת מחביאה ממני?" הן תמיד התבדחו ככה, אך הפעם זה היה מתוח מידי, שתיהן היו מתוחות. מרי נכנסה לתוך חדר האורחים והתיישבה על הספה מול אמבר. "אדוארד הסכים לקבל את הממלכה שלו ולשלוט עליה לבד, עכשיו שאביו כבר איננו…
כמובן שהאיש שיותר מתאים לשלוט עליה הוא ויליאם, אך אני סבורה שהוא יישאר כאן, איתך, לכן הרשתי לעצמי לומר לאדוארד שהוא קיבל אותה. נוסף על כך הוא גם הרגיע את האנשים שם, וחשף הרבה דברים שאביו עשה, כך שאני חושבת שהם ישרדו איתו…" שתף דבריה של מרי הרגיע את אמבר. היא נהנתה לשמוע אותה מדברת, זה הסיח את דעתה ממחשבותיה שלה. "… ואני מניחה שתתחתנו." כשאמבר שמעה את מילותיה היא לא הבינה תחילה למה היא מתכוונת –שכן היא לא שמעה את הדברים הקודמים לכך- וכשירדה לסוף דעתה היא כמעט נחנקה מין התה שהמשרתת הביאה לה קודם לכן.
"זה לא פזיז מידי לדעתך? אני רק נמלטתי מחתונה עם אחיו, ועכשיו להתחתן איתו…" מרי נשאה אליה מבט אדיש ואמבר המשיכה. "אבל זה לא שאני לא רוצה, אני פשוט חושבת שעדיף שהמצב שיסתדר מעט-" קול הדלתות הנפתחות קטע את דיבורה והן הפנו את מבטן. "סליחה על ההפרעה מאדאם, אך רק רציתי להודיע לך שהנסיך בסדר. חטאנו את החתך, עד כמה שאפשר." אמר הדוקטור בעצמו. לא בהרבה מקרים אפשר לראות את הנסיכה –וכמובן שמגדר תפקידו הוא לא היה רוצה לראות אותה- אך כשיש הזדמנות כזו, למה לא לנצל?
"האם אפשר לראות אותו עכשיו אדוני?" אמרה ונעמדה על רגליה. מרי נשארה לשבת ולקחה עוד לגימה מין התה שלה. "כ-כן בוודאי, צריך לשמור על שקט, הוא עדיין מחלים…" הדוקטור הוביל אותה אל החדר בו היה ויליאם.
היא נקשה קלות על הדלת ולאחר מכן פתחה אותה. על המיטה ממול שכב ויליאם כשתחבושת לבנה עוטפת על צד בטנו. הנסיכה נכנסה לבד וסגרה את הדלת.
אמבר התקרבה וליטפה את שערו. "חשבתי שלא תגיע למצב כזה." היא התיישבה לצידו והוא פקח מעט את עיניו. "את בסדר?!" הוא ניסה לקום אך כאבים תפסו אותו והנסיכה דחפה אותו אחורה. "אל תנסה לקום, הדוקטור אמר שאתה צריך לנוח עד שתחלים." הוא הניע את ידו לעברה ותפס בידה. החמימות של ידה התפשטה לה אל ידיו הקרות. "קר לך?" שאלה, יותר כמו אומרת עובדה. הוא שלח לעברה חיוך קטן וסימן לה להתקרב. אמבר הביטה בו בשאלה והתקרבה. "את… יפה…" אמר לאט והרים את ראשו כדי לנשק אותה. היא עצמה את עיניה, מרשה לעצמה ליהנות ממגע שפתיו, ומשכה את ידיה אל תוך שערו הרך.
כשנפרדו לשנייה כדי לנשום היא אמרה לו שהיא בטוחה שהכל יהיה בסדר, שהם יהיו בסדר. "לא חשבתי אחרת לשנייה." ענה לה ומשך אותה עליו, מסיט את הוילון הלבן שהיה לצד מיטתו.