הניצוץ, פרק שני.

רצתי מהים בסערת רגשות.
האוויר הקר של חודש פברואר הכה בי אבל זה לא ממש עניין אותי, כי היו לי דברים נוראים יותר שהכו בי, כמו יניב.
הוצאתי לאיטי את הנייד מהכיס, מסתחררת במעט.
"רוני, בואי עכשיו, מתחת לבית שלי. אני מתחננת."
"אממ… הכל בסדר?" רוני מלמלה בעייפות ניכרת,
"כלום לא בסדר." שאפתי אוויר,
"אני באה, חכי לי שם."
התיישבתי על אחד הספסלים אשר בשיירה שמובילה לביתי, סופות חול קלות נראו לעין ומספר פרחים נעקרו, תודות לרוח.
"סיוון!" יכולתי לזהות את הקול הצווחני הזה, רוני.
"הוא-הוא זרק אותי!" נשברתי, כל מה שאגרתי בתוכי ראה אור עולם.
רוני הנהנה באמפתיה ופינתה שיער מהכתף שלה, ראשי נחת על כתפה-כמעט ללא הבחנה והמשכתי לייבב ולפרוק.
רוני הצליחה לעודד אותי במעט, היא אמרה שמי שזורק מישהי שבוע לפני הנשף לא שווה את זה.
"לא אכפת לי מהנשף." פלטתי בפנים חמוצות, מה שהיה נכון- הדבר האחרון שעניין אותי זה הנשף, שרק יגרום לי להיזכר ביניב יותר.
"לא אכפת לך מהנשף?" קראה רוני בפליאה וניסתה להביט בפניי, "מהנשף שאנחנו מדברות עליו מכיתה ז'? שתכננו כל פרט ופרט, החל מהפפיון של בן הזוג ועד הנעליים החלופיות?
"לא אכפת לי מהנשף." יישרתי דבריי, "אכפת לי מיניב. כבר לא אכפת לי מכלום." קינחתי אפי ברעמה ולרגע כעסתי על עצמי- שאני נותנת ליניב להשפיע עליי כך, להוריד את המורל שלי ואת כל הדברים שנראו לי כל כך קדושים, ממש לפני מספר שעות.
"די, סיוון… יניב הוא רק בן אדם, הוא עובר ושב- בדיוק כמו אחרים. יש קשרים שפשוט לא נועדו להחזיק מעמד." סיכמה ברוך, רוך שהיה אופייני לה.
"זה בדיוק הקטע!" צווחתי בתסכול, "הייתי בטוחה שהקשר הזה עתיד להחזיק." קולי היה סדוק,
"די…" ליטפה את ראשי, "אנחנו חושבים הרבה דברים, לא כולם שורדים את המציאות. אני בטוחה שהוא עוד יבין שעשה טעות אבל עד אז- לך כבר יהיה ניצוץ חדש."
"אני לא צריכה ניצוץ חדש." התייפחתי בקול, לחזור על דבריו גרם לי להרגיש כאילו אני שוב שם; פגיעה, מרגישה עירומה, נתונה לחסדיו ומילותיו הדוקרות של יניב, "אני צריכה את יניב." שפתיי התעקלו לחיוך, רק הפוך.
"את תקבלי יניב, רק אחר. חדש, משופר ומתחשב יותר. עכשיו תעלי הביתה, תכיני לעצמך שוקו, תשתי עם ספר טוב, אמבטיה חמה, תלכי לישון ועד שהחמה תעלה, את לא תזכרי מי זה יניב. מובן?"
חייכתי, לראשונה מאז. "איך את תמיד יודעת לעודד אותי?"
"אני פשוט יודעת." חייכה, הכל אצלה רך ונעים.
לפחות אני יודעת שלרוני תמיד יהיה ניצוץ שמור, עבורי.

מילאתי אחר הוראותיה של רוני ועליתי לבית.
"סיוון?" קראה אימא כששמעה את מנעול הדלת מרשרש,
"כן." עניתי, מוחצת את שפתיי עד זוב דם ומתפללת שלא יהיה עליי לדבר כי לבטח אפרוץ בבכי מר.
"איך היה?" איך היה? נחמד מאוד. האדם שהייתי בטוחה שהוא אהבת חיי נידף אותי מעליו.
"היה… אממ… בסדר." אמרתי בקול שבור,
"יניב התקשר, הוא רצה לברר שאת בסדר." המשיכה אימא לצעוק מהמטבח,
"חתיכת…" חרקתי שיניים. אחרי שריסק את ליבי לחתיכות קטנטנות הוא רוצה לדעת אם אני בסדר? אני אהיה בסדר, ברגע שהוא לא יהיה.
מה קורה לי? שאפתי נשימה ארוכה, שהחמצן יזרום למוח, זה יניב שאני מדברת עליו! האדם שאני אוהבת בכל ליבי ולפניי שעות ספורות היה כל עולמי. איך אני יכולה לשנוא אותו ולאחל לו דברים מרים? הייתכן שחציתי את הגבול הדקיק בין אהבה לשנאה?
"סיוון?" הקיצה אותי אימא ממחשבותיי והגיעה לדלת הכניסה, מפאת חששה כשלא עניתי לה.
"מה קרה?"
"ביני לבין יניב, אימא, זה נגמר."
היא משכה אותי לחיבוק חם בו יבבתי בבכי,
"מגיע לך מישהו שיאהב אותך מהרגע שיביט בך, עד שהרגע שלא יוכל."
"זה לא 'רומיאו ויוליה'," רטנתי, "זו המציאות. הסופים הטובים נשברים בדרך לכאן. כל דבר מסתבך. כל שביל ישר מתעקל, כל חיוך נסדק. אולי אני בכלל לא אקבל סוף טוב…" משכתי בכתפיי,
"אל תדברי כך! זה העניין, סיוון, הסוף הטוב הזה- בגללו זה לא הלך בינך לבין יניב."
"מה זאת אומרת?"
"יניב, ככל הנראה, לא היה הסוף הטוב שלך. הגורל גרם לכם להפריד כוחות, כדי שתזכי לסוף טוב יותר."
הרגשתי כאילו חזרתי להיות הילדה הקטנטנה של אימא וחמימות פשטה בגופי.
"אולי את צודקת." מלמלתי עם חיוך קל.