הניצוץ, פרק שישי: חלק ב'

חלק ב': הבגידה.
**ממליצה לקרוא את חלק א' קודם**

תדבר כבר, לעזאזל!
"אתה רוצה לפתוח את הדלת?" אמרתי במהירות,
"לא."
-"יניב! תפתח לי את הדלת!" הקול מעבר לדלת ביקש,
"אני לא אפתח לך את הדלת, לכי מכאן!" יניב התחנן בקול סדוק,
"מה? יניב, תפתח לי את הדלת המזורג-" צווח הקול וברעש רם הדף את הידית.
ושם עמד הקול הצפצפני… והגוף שלו.
גוף רזה וגבוה, שיער חום מתולתל, עיניים גדולות ושפתיים תפוחות. יכולתי לזהות את הגוף הזה ממרחקים.
רוני.
כן, חברתי הטובה ביותר מכיתה ב' עמדה שם;
בחדר של החבר לשעבר שלי,
אחרי שאמרה שהייתה איתו שלושה שבועות,
מאחורי הגב שלי,
כשאני עוד יצאתי איתו!
היא התכווצה כשראתה אותי, הייתה לה ביד חפיסת שוקולדים אדומה שנשמטה מההלם.
"מה את עושה כאן?" הבטתי בה בעצב, האדם שהכי בטחתי בו- מכולם. לא יכול להיות שדווקא היא תאכזב אותי.
"אממ… אני… כלומר, יניב… יניב ואני, אנחנו יוצאים."
"שלושה שבועות יוצאים?" הזזתי ראשי מצד לצד כלא מאמינה,
"כן." היא הרכינה ראשה. דמעות נקוו בזווית עיני.
הבטתי בה, מנסה למצוא זכר-ולו הקל ביותר-לחברה הכי טובה שלי, שלעולם לא הייתה עושה לי דבר כזה, "איך יכולת? איך יכולת להסתכל לי בעיניים?" קמתי מן הכיסא. לא הרגשתי מושפלת כך מימיי.
"אבל זה לא מה שאת חושבת, אני ניסיתי להגיד לך ואיבדתי שליטה, אני יו-" בכתה ללא הרף,
"אני לא מעוניינת לשמוע אותך!" צרחתי.
אחזתי באחד הקלסרים הירוקים שהבאתי, הסתובבתי על עקביי לכיוון יניב שאפילו לא יכל להביט בי,
"אני חושבת שמוטב שאתה תמשיך את העבודה, לבד." שאפתי נשימה עמוקה, מנסה לא לבכות, לא להישבר. לא שוב.
זרקתי לעברו את הקלסר, הוא פגע בראשו ונחת על הרצפה, לא שזה עניין אותי כי הייתי עסוקה מידיי ב-לנוס על נפשי, להיעלם מכאן, מהבית הזה, מהעולם הזה.
ריסקתי לשברים את חפיסת השוקולד שהביאה רוני עם רגליי ורצתי.
שמעתי את רוני צווחת לי לחזור ואת איתן רץ בעקבותיי.

הדמעות לא הפסיקו לרגע.
כל פעולה נראתה קשה כל כך, אפילו לנשום.
יצאתי מביתו של יניב, מנסה לנשום… לשאוף אוויר ולהוציא, לא נשמע כל כך קשה? ובכן, ברגעים אלו זה היה נראה כ-הדבר הקשה ביותר בעולם.
"סיוון," איתן התחנן מאחוריי, "עצרי, בבקשה."
"לא!" תקפתי והמשכתי בריצתי, אך איתן הדביק את הפער ביני לבינו ושלח ידו אל כתפיי, הוא משך אותי לעברו וחיבק אותי בחוזקה.
הוא היה גבוה, כל כך גבוה שראשי נשען על כתפו החסונה, "עזוב אותי! אני רוצה ללכת!" צווחתי, מנסה להתעלם מבמבטים שנקבו בנו מספר אנשים ברחוב,
"אני לא אתן לך ללכת." הוא המשיך לחבק אותי בחוזקה,
"בבקשה, איתן… פשוט תן לי ללכת!"
הוא החזיק בצדדי זרועותיי, הביט ישירות אל תוך עיניי והגה בשקט,
"אני לא אתן לך ללכת, אני לא יניב."
ייבבתי על כתפו, מתפרעת עד ששריריי נרפו ונשמתי לרווחה, "אני פשוט לא מאמינה."
"אני לא ידעתי שזה הוא, החבר לשעבר שנפרד ממך לפני הנשף."
"אני יודעת," לחשתי,
"אם הייתי יודע…" הוא מלמל בעוד אצבעותיו התכווצו.
איתן. לא שיערתי לרגע שאחרי יומיים בלבד, סדר העדיפויות שלי ישתנה לגמרי והאדם שאוכל לבטוח בו יהיה איתן.
הוא משך אותי לחיבוק, עטפתי זרועותיי סביבו, ממשיכה להתייפח, לא רציתי ללכת, לפתע זה היה נראה המקום הכי מכיל בעולם.
"הם היו החברים הכי טובים שלי." לחשתי, "ואני, כמו טיפשה, סמכתי עליהם. לא הייתי צריכה להיות כל כך חשופה לידם, זו הבעיה שלי. זו אשמתי. מה חשבתי, שאכפת להם ממני? זה התברר כטעות אחת גדולה, כי לא היה להם אכפת- ממני, מהרגשות שלי." קולי היה שבור.
חשבתי שאני בדרכי להתמודד עם הפרידה הצורמת מיניב ועכשיו… להיפרד גם מרוני. שלעולם לא אוכל להסתכל בעיניה, לדעת שהשדים שלי חיים במבט המרחם שלה.
"את לא צריכה כאלו חברים, תראי להם שעברת הלאה."
"מי יהיה חבר שלי?" יבבתי, "כי מסתבר שכל מי שחשבתי שהוא חבר שלי התברר כבוגד אנוכי. מזה אומר, שעליי להתחבר לאויבים שלי? העולם התהפך?"
"אני אהיה חבר שלך." אמר מבעד לכתפיי. דמי קפא, השתחררתי מאחיזתו והבטתי בעיניו.
חייכתי לעברו, חיוך עם דמעות. הוקרתי לו תודה.

היה ברור לי שלעולם לא אדבר עם רוני או עם יניב.
אבל עם איתן? לא היה אכפת לי לדבר ימים שלמים.