הניצוץ, פרק שישי: חלק א'.

חלק א': הקול הצפצפני.

הכל היה נראה כל כך מבטיח.
איתן ואני דיברנו רבות ביומיים שחלפו, זה התחיל מהודעה תמימה ששלח לי והתגלגל לשיחות בכל שעות היום. נתפסתי משוחחת בשיעורים לפחות ארבע פעמיים ובלילות, אימא הייתה רואה את האור המשתקף על פניי ומבקשת שאלך לישון. הייתי מכורה לשיחות עם איתן, רק שלזה אין מרכז גמילה.
הוא ידע איך לעודד אותי, על מה לא לדבר לעולם ואיך לחקור אותי מבלי להרגיש שזו חקירה.
ביומיים האלו, שנראו כנצח, למדתי עליו אינספור דברים; הוא מצייר ושר, אוהב לשחק כדורסל, לא מזמן יצא מזוגיות והוא לומד בכיתת מצטיינים.
אהבתי לדבר איתו, באמת.
לרגע- ולו הקל ביותר- הייתי שוכחת שישנו יניב.
מובן, בכל רגע שראיתי את יניב מחייך או מביט בי מעט, נשמתי הייתה נעתקת אבל איתן עזר לי להשכיח זאת מידי פעם והוקרתי לו תודה על כך.

***

"אמרתי לה, זה ממש לא קשור, זה התור שלי!" צווחה רוני, בעודה בולסת גמבה אדמדמה כאילו לא ראתה אוכל מימייה,
"הא-אה." הנהנתי, מנסה להקשיב לה אבל השיחה עם איתן בנייד שלי הייתה מעניינת יותר,
"מזה, עם מי את מדברת שם?" התרוממה רוני כדי להביט בפלאפון השבור למחצה שלי, קירבתי אותו לחיקי,
"עם אף אחד."
"אז את מקשיבה לי?"
"כן." חייכתי ורוני המשיכה מפטפטת.
ניסיתי להחזיק עצמי אבל איתן רשם משהו כל כך מצחיק שרק המשכתי לגחך אל מול פנייה של רוני,
"סיוון!" היא צווחה, "עם מי את מדברת?"
נשכתי את שפתיי, רציתי לספר לה- כמו שאני מספרת לה על כל דבר שקורה בחיי האומללים- אבל ידעתי שאם אגיד לה שאני מדברת בלי סוף עם בחור, היא תחייך חיוך ערמומי ותגיד שאני מתאהבת, גם ידעתי שאם אגיד לה שאני עדיין אוהבת את יניב, הפרצוף המחויך שלה ימחק ויוחלף בפרצוף אימהי אשר מורה לי להפסיק זאת, כי אני מתעתעת בו, בדיוק כמו שחשבתי.
ידעתי שאם רוני תגיד זאת, זה יהיה נכון.
לא רציתי שזה יהיה נכון, לא רציתי להפסיק לשוחח איתו אז הדחקתי את רגשות האשם- ובניהם הייתה גם רוני.
"עם אף אחד." אמרתי לבסוף ורוני הרימה גבה,
"יכול להיות שמישהי כאן מרפה מיניב ונותנת לאחרת לתפוס את מקומה?"
"לא." רגזתי, למה רוני תמיד-כמו תקליטור שבור- חוזרת שוב ושוב על אותה "אחרת" שתתפוס את מקומי?
"אין אחרת כרגע, נכון? אז דיי לדבר על זה. כשהיא תגיע, היא תגיע ואני אראה איך אני מתמודדת עם זה." שאפתי אוויר,
רוני מלמלה "טוב…" לא מובן,
"אין אחרת כרגע, נכון?" שאלתי בשנית, מכווצת גבותיי, "כלומר, נפרדנו לא מזמן, מזוגיות דיי ארוכה… הוא לא יקפוץ לאחרת סתם כך, נכון?" גיחכתי, מנסה להרגיע עצמי,
רוני עטתה מבט מרחם, "אין אחרת, כרגע, אבל היא תגיע ואני לא רוצה שתפגעי."
ידעתי שרוני צודקת אבל, גם את זה, העדפתי לדחוף לערמת ההדחקות שלי.

הצלצול הכריז על חזרה לכיתות ואני ורוני היינו הראשונות לקום מהדשא הלח אל הכיתה.
אני לא יודעת מה קרה שם כל כך, אני זוכרת שהמורה לתנ"ך, דבורה, נכנסה ודיברה בלי סוף ואז- הכל שחור.
"סיוון!" שמעתי את רוני צוחקת,
"מה?" התעוררתי בבהלה, זוקפת את ראשי ומגלה כיתה ריקה מנפש חיה, "מה קורה כאן?" שאלתי בעייפות ניכרת, מפהקת למחצה,
"נרדמת בשיעור, כל השיעור." רוני המשיכה מצחקקת,
אז כנראה שהשיחות עם איתן עד ארבע לפנות בוקר לא היו רעיון מעולה, אחרי הכל.
"באמת?" תמהתי,
"כן. אני מקנאה בך, אני הייתי צריכה להישאר ולהקשיב לדבורה, לחפות על הירדמותך, היפיפייה הנרדמת."
צחקתי יחד איתה,
"היי- רוצה ללכת לאכול גלידה?" שאלה רוני,
"אהמ… לא, אני לא יכולה."
"הו, למה?" למה? זו שאלה טובה. יש לי הרגשה מוזרה שאני מוכרחה לעשות משהו אחר, מן ענן שמתעופף מעל ראשי, אבל מה אני אמורה לעשות?
"בטח משהו במאפייה." מלמלתי, חצי רדומה וארזתי את דברי לאיטיי ,
"בסדר. נתראה!" חייכה ופסעה מחוץ לכיתה.
צליל מחריש אוזניים פילח את האוויר. זו הודעה מאיתן.
הוא הודיע לי שנפגשים עוד חצי שעה אצל יניב. הו, נכון! זה מה שעליי לעשות!
הלכתי בזריזות לביתי, להחליף בגדים ולארוז עשרות קלסרים עם מידע על שאלת החקר שלנו.

בעוד הקלסרים נערמו בידיי, מכסים למחצה את שדה ראייתי, דפקתי על השער של יניב. לא, יניב לא יצא לעברי, אלא איתן.
הוא פתח את השער בחביבות ומיד נחלץ לעזרתי, מרים את הקלסרים מידי.
"הגעת עם כל זה?" הוא שאל, פוער פיו, "מזה-"
"קלסרים, המון המון מידע על מה שאנחנו צריכים." הקדמתי אותו בחיוך. בדיוק ברגע הזה, יצא יניב מביתו. הוא נראה מעט מתוח וזירז אותנו להיכנס.
העניין היה מביך אף פחות אם נחמה, אמו החביבה של יניב, לא הייתה בבית ועיניה פגשו בי.
היא חייכה לעברי חיוך רחב ומשכה אותי לחיבוק, "סיוון!" קראה בשמחה, "מה שלומך?" כלומר, מאז שהבן שלך זרק אותי? מצוין, תודה.
"מעולה." חייכתי חיוך מאולץ, חיוך שלמדתי לעשות כל כך טוב, טוב עד כדי כאב.
מיהרתי להיכנס לחדרו של יניב, התגעגעתי למקום הזה. לבית הזה. ליניב.

העבודה עברה מעולה.
מעל פני השטח, הכל היה נראה רגוע ושליו.
הייתי בטוחה שראיתי את יניב מחייך במעט ואיתן לא הספיק להיות חביב, כהרגלו.
הספקנו דיי הרבה מהעבודה ובין לבין, אכלנו ושוחחנו, משהו שלא חשבתי שאזכה לעשות בשנית עם יניב.
אבל מתחת לפני השטח- כמו בכל מקום- משהו נוראי עלול להפציע.
הוא יכול להגיע בצורת לבה הרסנית או… קול צפצפני.
"יניבוש," הקול אמר, לאחר שדפק בדלת. הייתי בטוחה שזו נחמה הדאגנית, שחששה אם חסר לנו דבר מה,
"הא?" יניב אמר באגביות,
"שלושה שבועות שמחים יחד." הקול המשיך.
שמעתי נכון? לא, זה לא יכול להיות. שלושה שבועות שמחים, יחד?
ליניב יש בת זוג?
לא, זה בלתי אפשרי.
שלושה שבועות? נפרדנו לפני שבוע בערך.
"לכי מכאן!" יניב צווח בחשדנות,
"מי זו, יניב?" כיווצתי גבותיי לעברו,
"לכי מכאן, מיד!" יניב המשיך לצווח ופסח על דבריי,
"יניב, מי זו?" הרמתי קולי, דרשתי תשובות, דרשתי לדעת.
אך יניב המשיך לשתוק.